פליק-לאק פליק-לאק, פליק-לאק פליק-לאק. טיפות המים נשרו מהברז בזוגות, מתנפצות, זחוחות דעת, שגרתיות, על דופן הכיור. רמה הקשיבה וספרה בשקט. סדין סגלגל, חמקמק, בין אצבעותיה.

לפני 12 יום ושלוש שעות, ניסתה לחשב. אני אפילו לא מצליחה להיזכר איך הוא נראה. הספסל לח ומנוכר, ורמה מתבוננת בשני החתולים שנאבקים מולה. היא בעד השחור, שפולט יבבה ונמלט. זוג מצחקק חולף על פניה, צועדת בכביש הריק, מכונית תיכף תצפור והיא תציץ בנהג. הוא עייף וכבוי, מלטף את ההגה ובולם ברמזור. בשנה שעברה, ציינה לעצמה, במועדון ביפו. הוא בטח לא יזכור. 

הקיץ משוטט בעיר, ואני, שאיש לא מכיר. רק אמיר, סוף הסתיו, במכונית השכורה בפרדס. פתאום ערפל שכזה. אולי זו רק הלחות. ניגבה בחולצה, מזל שאין כפתורים. היא הניחה רגל על רגל, ירך על ירך, ובדקה את תחתית הסנדל. מסטיק. אחר כך עיסתה את שוקה, מגלה נקודת חן חדשה, מתעלמת מהאור החיוור שמתפשט כמו ניחוח נרקיסים. הפרחים שבאגרטל נמים, רפויים. אבל המים, שכחתי להחליף להם את המים

ואז קמה, התיק, מצית, מלקקת את שפתיה, וסיגריה ראשונה לפנות בוקר, אולי יש משהו לאכול במאפיה שבסמטה. "יעל?", השיג אותה הקול. "אה, סליחה, חשבתי שאת מישהי אחרת. סליחה". עוד לא. רגע. היא אחזה, מתנשמת, בזרועו, לא מבינה ולא יודעת. הוא פנה אליה, מבוהל, ואז לכדה את לחייו ונשקה את שפתיו, משתוקקת למה. הוא נרתע ובלם. "רמה? היי, מה, מה את עושה? רגע...". ושוב נשיקה, ארוכה, מפורטת, מובנת מאליה, הידיים והרגליים, מגע זהיר בגבה, נוטשת ומדברת. "לך, לך עכשיו. עזוב, לא מתאים". מבטו מופתע, אוזל, גביניו מצטופפים, הוא כועס, הוא שותק. רמה, רק לסגור עניין, לחצוץ בין השפתיים, מחדירה סיגריה נוספת, מציתה ביד רועדת ומביטה עמוק לתוך עיניו. "לך כבר, מה קרה לך?". 

הוא ציית. 4:05. הוא התרחק בצעדים מהירים, מביטה בגבו המכונס. מוזר, ריח מוכר, ונעלם במורד הטיילת, הים בנחיריה. נהג המונית אפילו לא התעקש, מאותת בצהוב וחומק לרובע העובדים הזרים. איך החול כה עצל, הרהרה, מקיפה את סוכת המציל, בועטת בגבשושית, סנדליה ביד ימין, כי שמאל עוברת בין שערותיה, פורעת תלתלים ארוכים, בוצעת בקרקפת, עד שתרגיש את הלב הולם בה.

אמיר אהב לגעת בי ככה, הוא לא מרפה, אובססיבי. ילדון. ידיים חמות מקיפות את מותני ואני קורסת ביניהן, בטוחה. בטוחה במה? 

מתאים לי בירה. זה מר, אבל קר. ואולי אני אתחיל לשכוח קצת. אסנת חושבת שאני לוקחת ללב, כאילו שהיא התגברה על עוזי. "את צריכה להיות מסתורית. קשוחה. את כל כך שקופה, שזה מבריח אותם. בחייך, רמה". הצללים פשטו על בטנה כמו יחידת חיסול. הבקבוק התרסק בהפגנתיות, מרעיד קלות את האוויר, רסיסיו גוססים אל קצה המדרכה, רגליה חקרו את הדרך אליו. 

בקיץ שעבר, 11 חודשים ויומיים תמימים, בדהב, עם הבדואי בשיניים צהובות, נדמה היה לה שהבינה. ואז חזרה לעיר, לבד, מחפשת דירה, בלי שותפים, מטבחון וחרסינה סדוקה באמבטיה ולב שבור בתוך הגוף, עצמאית, רחוק מהכל. ממנו. מעצמה. מציפה את הדירה בבדידות ובאמא. 

איך ישבה שם, במרפסת, וסיפרה לה על העובר המת, אחיה שלא ייוולד, ואביה סובב לו במפעל, מארגן לעצמו ידיים בכיסים ולבו מר, מתפורר בשלושה חודשים. אז למי יש זמן בשבילי, בחיים האלה שנמשכים רק קיץ ארוך אחד, שורף ופוצע. 

הבייגלה פריך וחם, חייכה אל הנער עם העיניים הבוערות, לא מסיר את הסוודר, רגיל מהכפר. אביו גוער בו, מתנצל. "לא, זה באמת שום דבר. תודה רבה. מאד טעים אצלכם", הציצה לאחור. נער נבוך השפיל את עיניו, ציפורניו נתקעות בכף היד. עד שיחוש בדם המפרפר. 

את הסרט בטלוויזיה, ב-1:05, ראתה אז בקולנוע לפני שנסגר. כיסאות עץ ונשיקות חטופות, מהוססות, בשורה האחרונה. עוזי? זה עוזי שם, במכונית, ראשו נשען על ההגה, מוותר על העולם שמסביב. רמה לא בודקת, ממשיכה אליו, אל אמיר. ותיכף היא מתחת לבית. ציפורים רוחשות בענפי עץ התות, כבר עברה שעת הצרצרים, ובשבע וחצי הוא ידליק את הדוד, וברבע לשמונה הוא ישפות קומקום נירוסטה, יקלף את המגבת, יציץ מבעד לחלון חדר השינה, ויעל שקועה, עטופה בשמיכת הפיקה, מזיעה בעצם, ישנה באמת, רמה כבר לא שם. 

הדלת, הטלוויזיה, המקרר, כוס החרסינה, המאפרה המלאה, נעלי הבית, הכיסא השבור, האפר. העולם שוב הוכיח לי שהוא קיים. הלילה סגר עלי וגווע. ואני עוד חיה. עוד לילה, עוד יום, או שאקנה לי חתול עממי, מתארגן לו מתחת לכיור, בז לי בין הארוחות. או גבר. גבר? "בקיץ הבא, בקיץ הבא, נרוץ לגינה בכל יום. ועל כל גבעול, ועל כל גבעול, יצמח לו מסטיק אדום", נזכרה בשיר, מזייפת בקול, מצחיקה את עצמה, מוותרת על משחת השיניים, על השמלה, הסנדלים הושלכו למקלחת, המיטה קרירה ומזמינה, מחשבות קשות מפנות את עצמן להרהורים נוגים, רכים. ואז חייכה לעצמה, נגעה באישונים, כל אצבע, ובצד השני. המשחק שלה, רמה היחידה בעולם, הכי מכולם. הלאות מזדחלת אל ברכיה, חזה, צווארה, וכשהגיעה אל הראש, אחת שתיים שלוש, והיא ישנה.

ואחר כך אני אלך לחפש עבודה.