אכן כשהתותחים רועמים המוזות שותקות (בחזית)... בעורף יש זמן לכול! תגובה זו כתבתי במקלט ביתי בעת מלחמת לבנון השניה, כתגובה למנשר "אמנות מגוייס" שארגן "מארב", העורך של מערב התקשר אלי ואף הבטיח שיבוא לבקר אותי בעת המלחמה, אך לא הגיע משום מה!... מצורף הטקסט שפרסמתי בעת המלחמה ההיא, נראה לי רלוונטי היום לאור המצב בדרום. ============================================================== מכתב תגובה למנשר "אמנות מגויסת" מזוודות- מאת אמן שיושב עם משפחתו כחדש במקלטי חיפה-נשר.
אינני חושב שיש אדם אחד שמצדד במלחמות ובהרג מיותר, לכן אני מברך על יוזמות שלום באשר הן!
משא ומתן היא הדרך המועדפת לפתרון עימותים, למרות שלא תמיד הדבר מסתייע. לדעתי יש בעיה אחת בקול הקורא, אשר מתייחס לכל הגורמים הקשורים לסכסוך פרט לאחד – אירן. אירן מציעה פתרון אלגנטי, שמענו זאת במו אוזנינו מפי מר אחמדינאג'ד בכינוס המדינות המוסלמיות, שמציע הפסקת אש ומיד לאחר מכן השמדת מדינת ישראל, לא שמענו ולו מחאה חנוקה אחת כנגד קביעה שכזו, מפי נציגי המדינות שאתם אנו אמורים לחיות בהרמוניה באזור שלנו! בתור אזרח ישראלי אני מאד מודאג ממצב זה. הטרגדיה היא שקריאה זו אינה ריקה מתוכן, אלא מאד מוחשית ומיושמת באמצעות עשרות רקטות הנוחתות בסמיכות מידית לביתי בו גרה משפחתי וילדי, בית הורי, ומקום עבודתי! רקטות אלה נורות ע"י שליח מוצהר של תוכנית הנ"ל הרי הוא החיזבלה. ייתכן ואני לוקה ב"תסמונת פוסט-שואה", כמו כולנו כאן, אלה החיים אותה ואלה המכחישים אותה. חוש ההישרדות שלי אומר שאיומים כאלה לוקחים ברצינות תהומית. אבי ינקל ז"ל היה ניצול יחיד למשפחה ענפה שהושמדה במלחמת העולם השנייה בתוך שלשה ימים בנובמבר 1941, בעיר רובנו שבפולניה. בטבח זה נורו עשרות אלפי יהודים ביער "סוסנקי" הסמוך, עוד לפני שהיו מחנות השמדה באירופה. לכן כאשר מציעים לי היום להישלח לגרמניה, שהרי השואה לא התקיימה לדבריהם, אני מתקומם בכל כוחי נגד הדבר ונלחם בו ובצדק. השאלה שנשאלת האם יש תוחלת להדברות עם מי שמכחיש את זכות הקיום שלי כאן על רקע אידיאולוגי דתי, (לעומת ראיה נאורה חילונית של רוב רובם של "אזרחי ישראל שאוהבים את הארץ") המסקנה העצובה היא, שגם אם תהיה הפסקת אש מיידית, מדינת ישראל תסכים לכל התנאים של הצד השני, האם ייפתר הסכסוך? במקרה זה גם "הפטריוטים שאוהבים את הארץ" לא יישארו כאן, אלא ישלחו לגרמניה, ואיש במרחב לא יצטער על כך או יתנגד, ואת זה לא אני אומר... אני מציע לכל האמנים המגלים "סולידאריות עם אחינו ואחיותינו תושבי הצפון", שאכן יבואו לצפון המופצץ והנטוש, ימחו את מחאתם, יצרו בין הסירנות הבלתי פוסקות לנפילות, וכמובן מוזמנים גם חברי הממשלה ונציגי השלטון, כדי לחוש את המלחמה מכלי ראשון, ולהבין מהו הדבר האומלל הזה. לגבי יצירה במצבי מלחמה, אני לא מסוגל ליצור דברים משמעותיים כאשר חיי ילדי בסכנה ממשית ומיידית, הדבר היחיד שאני מסוגל לבצע זה תחזוקה "מכאנית" של האתר שלי, ולקוות לימים טובים יותר בהם המוזות לא תשתוקנה. בכלל נראה לי שחלק מהיוצרים הזדעקו והחלו למחות כאשר הרקטות החלו ליפול "בעדה בעדה חיפה...", כאשר ביטלו את המופע של "דה-פאש מוד" וחלה הפרעה לסדר יומם השלו באזור המרכז. בביקור חטוף של מספר שעות שערכתי בתל-אביב נראה היה לי שבקרתי בפלנטה אחרת... שאינה מבינה וחשה במה מדובר ואולי טוב שזה כך (שם כנראה ניתן ליצור באופן "חופשי"). במצבי דחק מאין אלה הגוף והתודעה נסוגים ל"מרחבים מוגנים", במקרה שלי הגוף עובר סובלימציה ממרחב ממשי למרחב וירטואלי "בטוח" יותר, שם הוא יכול לשרוד לנצח. יצירה כזו היא "פורטרט עצמי" שלי משנת 2001.
היצירה נמצאת ברשת: http://sipl.technion.ac.il/~avi/tv/self.wmv
אני לא עוזב את ביתי בצפון, (למרות שהזמינו אותי משפחה וחברים מהמרכז) לא אורז מזוודות, לא חוזר לגרמניה...אני נשאר כאן, ומקווה לימים שפויים ושקטים יותר.
אבי רוזן, אמן מדיה חדשה,
נמצא פיזית במקלט בחיפה-נשר, ושלוחותיו במצב סופרפוזיציה בסייברספייס, שם תיפתרנה כל הבעיות. |