כן.אני יודעת המצב קשה.הזוי.

אתה מוצא את עצמך חי בסרט קרבי עקוב מדם.

רק שהיום,

התפאורה-אמיתית.

השחקנים-אנושיים עד להחריד.

האוייב-קר,אכזרי ואינו בוחל בשום אמצעים.

צפירות ה"צבע אדום" מוציאות כל אחד משלווה.

אתה שומע וחושב..

האם זה יפול כאן?בביתינו?עלינו?עלי?

ואז אתה ממהר לתפוס מחסה.

כל מקום שאליו אתה פונה-לא מתאים.

אין לך חדר מוגן,אין לך מקלט,אין לאן לברוח.

אתה נכנס למסדרון,נשכב על הרצפה ושם את הידיים על הראש.

בוכה,מפוחד,מבוהל,מחכה להד של הטיל האחרון.

לדעת,שניצלת שוב עד לפעם הבאה.

משער למי מחברייך לא נותר בית שלם או גרוע מזה-חיים.

עכשיו נשאר לך דבר אחד,

תפילה.

אתה מתפלל מעומק הלב,

שהמלחמה תסתיים במהירות.

שתשיג את מטרותיה.

שלא היתה לחינם.

שהחיוך יחזור לפנים של שכנייך-כל תושבי הדרום.

שתחזור מהר ללימודים סדירים וחיי חברה תקינים.

שתוכל לבלות,לטייל,לקנות בקניון כאחד האדם.

שיתאפשר לך לקרוא ספר עמוק ולהתרכז בו מבלי שתופרע על ידי האזעקה.

שתוכל לישון בשקט ורוגע בלי להתעורר מסיוטים וחרדות.

שהורייך יחזרו למעגל העבודה ויפצו אותם במשכורות מכובדות עבור התקופה הנוראית שבה הם נעדרו

מאילוצים ועבור הקשיים הכלכליים שהיו מנת חלקיכם לאחרונה ובדרך כלל....

גם אני מצטרפת לתפילה נרגשת זו ומקווה שהיא תענה במהירות האפשרית.

כי המלחמה פוגעת בחפים מפשע.

כי השקט בדרום חייב לחזור.

כי אתם גיבורים כולכם יחד וכל אחד לחוד.

כי אתם סובלים זמן רב ובכל זאת נשארים.

כי אתם מסמלים את מה שאנחנו לא.

חזקים הייתם וחזקים תישארו.

מעומק הלב,

תושבת המרכז.