כל פוסט שכתבתי, הרגיש לי, ברגע כתיבתו, מאוד נכון ואמיתי, השתקפות של הלב והנשמה אבל היום קראתי את כולם יחדיו, אחד אחרי השני וברצף, וקצת נבהלתי מעצמי האמנם כך אני מרגישה? האמנם בחוויתי האישית אני נעה כל יום בין יאוש לתקווה? ומשהו בי התקומם, כיצד זה בחורה יחסית צעירה שיש האומרים שעוד חלב על שפתותיה נושאת על כתפיה את מלוא כובד משקלם של מכאובים ומאווים שאינם רק מנת חלקה אלא מנת חלקו של כל אדם המהלך בעולם הזה שהרי מי בעצם לא חווה את צריבתה של אכזבה את שברון הלב של אהבה לא ממומשת את הבדידות שנכפית על האדם בשל בחירה בדרך בה הלך ואתם חברים יקרים שקראתם את כל אשר על ליבי ובחרתם להעניק לי מילות עידוד ותמיכה יקרות מפז הזכרתם לי, באותה נשימה, שכולנו הולכים באותו מסלול והדרך מתפצלת לא פעם והבחירות הולכות ונעשות קשות ולעיתים מורכבות אך מי שנותר נאמן לעצמו - לא יטעה לעולם כי בחירתו לעולם תשקף את רחשי לבו, נטולת פניות, נטולת מסכות וכי הכוח הגדול שלנו לשנות את חיינו נמצא כל העת בתוכנו, אם רק ניתן לו דרור אש התמיד הבוערת שאיש לא יכבה על כן ידידי שאו ברכתי אליכם למדתם אותי פרק בתורה שבעל פה של החיים שכאן ועכשיו ומעתה לא אכתוב עוד מילות פרידה וצער אלא רק שיר הלל לחיים שניתנו לנו עלי האדמה ואקווה בכל ליבי כי בכל יום שיעבור אהיה קצת יותר חזקה, קצת יותר נחושה, קצת יותר יודעת לאן הדרך מוליכה אותי קצת יותר שמחה, קצת יותר מבינה, קצת יותר אוהבת אדם בתקווה שהחיים יאירו לי פנים בחזרה
|