4 לפנות בוקר. לא יכול להרדם. לוקח את 2 הכלבים שלי החוצה. אולי האוויר הקר והחריף של המושב ירגיע אותי. צינה באויר. מתהלך לי ללא שום כיוון מסוים. שקט עוטף אותי כמו שמיכה מנחמת... לא להרבה זמן. לפתע אני שומע קול של רכב מתקרב. הקול מתעצם. אני מתחיל לשמוע את הבוכנות. מפנה מבט, רואה אור פנסים מתקרב. לרגע הסאונד השתלב עם האור... הפניתי מבט לגינה - 2 הקקטוסים שלי בגובה 2 מטר קיבלו אור צהבהב רך, הבטתי שנית וראיתי שתמונת הרקע התחלפה.
אני מוצא את עצמי במדבר באמצע היום, מרגיש כמו בדרך לטיחואנה, מקסיקו. הבטתי לשמיים - וראיתי קורים מרושתים. עוד אני מסתכל כל השמיים ארוגים בקורים. תוך דקה הקורים קיבלו צבע בוהק זוהר. ופתאום הם התחילו ליזול, צבע וריח של לבה... לא הבנתי, הכל עובר מהר מול העיניים שלי, שום דבר לא סטטי... מתפתח מהר מדי לטעמי. אני שומע שוב את קול הבוכנות ופתאום קולות של חיילים ופרשים והד של גנרל שמיישר את השורות, אף אחד לא פה מלבדי. מה זה התסריט הזה? התיישבתי בלי יכולת לזוז וחיבקתי את עצמי. ואני רק חושב מה קורה פה לעזאזאל, אני לא בקריז, אני שבוי במציאות ואני לא יכול לצאת מפה.
אין לי שליטה על המתרחש. מיישיר מבט לשמיים ורואה טיפה אחת של לבה מרחפת באוויר ותוך שניות נוחתת על ידי השמאלית, הרגשתי איך היא צורבת את גופי... פעם ראשונה פתחתי את פי ואמרתי: "אני יודע שאתה שם!" אין תשובה. "אני יודע שאתה מעניש אותי", אין תגובה."אני אכלתי מפרי עץ הדעת ואתה מעניש אותי. רק תגיד איפה שמת אותי, בגן עדן או גיהנום?" הקולות מסביבי מתקתקים. התחלתי לבכות. לא עשיתי זאת מגיל 5.
אני בוכה וצוחק מהיסטריה לסירוגין, לא יכול להרגע ופתאום מן קול רך ועמוק: "אין פה עונש. אני רק משחק עם הצעצועים שלי... מי שלוקח דברים שאסור לו - משלם." הפסקתי לנשום. הקול המשיך: "בכל פעם שעוברים על הכללים שלי אני מוביל את הצעצועים למקום שמגיע להם, שילמדו לשחק בכללים." משחקי שליטה, אני טוב בזה, מאד טוב בזה. היי, אני אוהב לשחק משחקים כאלה. התרוממתי בבת אחת, אספתי את עצמי והתחלתי ללכת, תוך מספר צעדים נכנסתי חזרה לבית, פתחתי את דלת המקרר, שלפתי בקבוק מים קר והתחלתי לשתות. לא מרגיש קור ולא מרגיש צמא, מרגיש את עצמי שותה. אין תחושה או טעם. "הכל דמיון", שיננתי לעצמי. נגשתי למערכת ושמתי דיסק. מקשיב למוסיקה וחושב: "או.קיי, אם אני צופה מהצד אני יכול לשלוט טוב יותר. בלי רגשות מיותרים. אני פה ואתם פה - בגלל שילד קטן משחק ומזיז את הצעצועים. שם המשחק: שליטה על פי הכללים שלו, אם אנחנו לא משתפים פעולה - מפחד או טיפשות מגיע לנו את כל מה שהוא מכין."
עצמתי את העיניים. חיוך נסוך על פניי. כן, הכל מובן מהצד. הבנתי אותו.
יצאתי החוצה לאותו אויר קר וחודר ונשמתי מלוא הריאות.
אני יכול לתכנת את המערכת מחדש. איזה יופי, הכל יעבוד כמו שצריך עכשיו.
היום אני יודע שהמערכת עובדת כמו שצריך.
בתגובה לפוסט של - R.E. L (many, many hadrons) |