רק כשנכנסתי הביתה בערב ותוך כדי שיחה עם הבת שלי, הסברתי לה על המרחב המוגן שלנו, והתחלתי קצת לפחד. מה יקרה אם באמת, כאן, במרכז הארץ תישמע האזעקה ונאלץ לצאת אל המקלטים והמרחבים המוגנים.

פעם, לא פחדתי מאזעקות. במלחמת המפרץ הייתי גיבורה. ילדה בת 16 בתיכון. בפעם השניה, הייתי קצת יותר בוגרת, ואפילו אמא לתינוקת ואז חששתי בעיקר מהדילמה המהותית של איך מכניסים את התינוק לחללית המיגון שלו.

ועכשיו, הבת שלי כבר בת 7. אשה קטנה, שמבינה באקטואליה וכאן.. זו כבר אופרה אחרת.

אז ככה... המרחב המוגן שלנו, איזה שם נפלא למקלט, הוא בעצן חדר המדרגות. בגלל הקומה הגבוהה לא נספיק לרדת למקלט. אז בצוק העיתים ההנחיות לליאה שלי היו ברורות. יורדים קומה אחת למטה לחדר המדרגות הפנימי או ... ואז היא השלימה אותי. נכנסים פשוט מתחת לשולחן בפינת האוכל שלנו. "זה קל, תרגלנו את זה בבית הספר היום.

אז כן. המרחב המוגן הדירתי שלי, נמצא פשוט כאן. מתחת לשולחן פינת האוכל. בין 6 כסאות.

מסתבר שכבר לפני חופשת החנוכה, שהסתיימה לה בשעה טובה ומוצלחת היום, תרגלו הילדים מצב חירום. פינוי מבית הספר, ירידה למרחב מוגן וכן... להכנס מתחת לשולחנות.

אחרי שסיימתי להסביר על קצה המזלג את מהות הסכסוך הישראלי פלסטיני, טוב, מה לא עושים בשביל הרחבת ההשכלה של הילדה, שמעתי ממנה סיכום ביניים לנושא. שבעצם לרדת מתחת לשולחן זה לא נורא בכלל. ואפילו כיף. אז, אולי נביא איתנו טאקי ונשחק קצת, עד יעבור זעם... אבל הכי כיף היא הסבירה לי. שהיום, כשתרגלו את הירידה מתחת לשולחנות בבית הספר, היא פשוט נהנתה מכל הסיפור כי הילד שיושב לידה, היה חולה וכך במקום בו כולם הצטופפו, היא נשכבה בנחת, תחת שולחן עץ, עצמה עיניים למנוחה קצרה עד יעבור זעם.