ההר הירוק תמיד גולש באיטיות אל העמק, כמו פרה אדישה לצד הדרך, מלחכת עשב חריף, בוטה, מושכת גוף לאה, שומני, עוד פסיעה ועוד, נותנת לחיים לעבור על פניה לבלי שוב. ליגיונות שקופים של הצבא הרומאי ממתינים מעבר לרכס, סובבים במאהל אנה ואנה, מיואשים, חרבות בנדנים, בונ-ג'ורנו לפני ארוחת הבוקר, חצאיות ברזל משקשקות, והכסף יגיע בקרוב. זו העת, אין טובה ממנה, לפצוח במרד בר כוכבא, להתאבד ולהתנפץ כבכל שנה באביב. להתיז דם בין הפרחים הטורפים פרא, העשבים השוטים, דרכי העפר המתבלות, ולא למצוא מזור לפצעי הכיבוש. להילחם עד כלות אל נס החופש. החרות המדומה, האדיוטית. תמיד נכנע ומנוצח, עד שישקוט, נופל שדוד בשבי הטבע היוקד. ולא קם.

הטיגריס, חיית הזמן, מלחשת, מזדחלת ובודקת, בגבעות של קדיתא, מסמנת ומסננת אורחים לא קרואים, שולחת בהם שבר ענן, מטרות זורמים באפור כבד, צולפים במכונית המקרטעת, מאבדת את עצמה לדעת בגשם טורדני, פוגשת אם ובן, גבריאל, בצומת הדרך, שבים אל השביל, צפים בתוך הכלום. מבקשים מהות. אמיתית. אותנטית. בהירה. שנשכחה ונספגה באדי הערפיח העוטפים את העיר, כמו מתנה בלי סרט הדבקה.

העיר. העיר הופכת אותנו לערלי לב. הנשמה משחירה ונטרפת, העין מזדגגת וכבה, האוזניים אפופות רחשי מתכת, שלבהות ניאון מנצנצות במצחנו כאות קין. רצים נחרצים. אבודים במרדף הירח, ללא כסות לעורנו, או טיפת חמלה או מגע מרפא. ועוד לא מתנו, אל המאה הבאה, אלף התבונה או החידלון. אך ההר מתוק כמו ציור ילדים, יבלות צהובות דוקרות ומרככות דשא פרוע. חיילים שקופים שנשכחו בוואדי נרדמים על משמרתם, זוכרים את סיציליה, כשאל פאצ'ינו, הסנדק הבא, מהלך בשבילים, משקיף באדנות על הטראסות, מנמנמות כמו עזים שחורות, מגחכות, פעורות עיניים בארץ המגף. 

קר. האוויר פוצע וחד. הבוץ נינוח אבל נדבק. על השביל, בחורשה, ומעבר לה פוקח הטיגריס עין עצלה, בוחן את סיגלית, הנערה הדקיקה, חולצה לעורה, הסוודר-כפתורים צונח עליה בשקט, דקירת העגיל בנחירה וחצי חיוך תוהה. האשה המתחפשת, חלומות נעורים יתחוורו כשקרים, הנערה התמה, מסתירה ומתחברת, לכדה נחש כשנעלה מונחת על קודקודו, לפני שהיא רצה לבית העץ, לאם המגבנת ולאב הקרקסן, לטיול מסביב לעולם. איזה עולם, מתי הזמן. הטיגריס מבליע חיוך קטן. חייל רומאי מצטנן, מתעטש וסופג חץ בגבו.

הטיפות כבדות ונרגנות. מתנפצות בלי חמדה. נושכות את העור, חובטות בשיער המופתע. הבוץ נע ומתכווץ, מאחל לעצמו את עצמו, נפגש ומתרפה, נע ונבלם ללא כל סיבה נראית לעין. כי העין אינה רואה דבר. דוק ערפילי מאוורר מושגים שנשתכחו זה מכבר. השעה מתרחבת, האור אינו מזדהה. הכלום הוא לא כלום. אין בירוק הזה, ביופי הפעור, באוויר המיטהר, בשמיים הזקופים, באנשים הבאים והנחבאים, כתמיד, כי אם לא כלום. פטה מורגנה. מצג שווא. ממשות שאין בינה ובין המציאות דבר. ומה היא בכלל המציאות אם לא זו שאנו יוצרים. ומהו זה שאנו יוצרים. ומהו אנו. נוסעים לקדיתא לחפש מה. ומי. ואצל מי. החורבות הפזורות במרחב הקסום אינן אלא בתים. העזובה מאורגנת. השבילים גונחים תחת צמיגיה הנשחקים של סובארו לבנה, סטיישן, תוצרת מפעלי יפן המשתקמת. בית העץ אינו אלא מכולה, האופה אינה אלא בורגנית עם טלוויזיה, ואלבז המזוקן אינו תנא השוקד על פילוסופיות החיים הבאים, כי אם שכנם של הקבלן והארכיטקטית ומנהל המלון והפנסיונרית מהעיר.

העיר. בוטשת וחורצת בטבע ללא רחם. פורמת אפשרויות ומכבה נרות שמנוניים. כי אין העבר אלא זכרונות קמלים, כיח שעדיין לא נפלט, תמונות מטושטשות בארון הבגדים. ורבי טרפון העבדקן, רגע לפני חג הפסח, אינו יושב במערה עם תלמידיו ומרביץ בהם תורה, מתייסר ומייסר, כי אם חלקת קבר הנצבעת כעת בפס כחול תמוה, אבניה נסתמות בסיד ובטיח האדם הלבן. נחנק מתחת לגללי הפרות, ליבו יוצא אל האחו, אלא שזה נקרע לגזרים באספלט, מבותק בחוט חשמל עבה ובגדרות תיל המבקשות לתחום את הפרא. בארץ הסלולארית, ששדדה את האוויר וטבחה בקרקע.

חיית הזמן מתעתעת. ספק חורצת גן ירק ושמן זית, ספק מחבלת חבלים בחורשה יתומה. רוכבת על סוס, רצה במכנסי טרנינג, מציעה כוס תה צמחים. מחייכת אבל מה. אבל מי. אוהלים כמו-אינדיאנים נחים בעמק. והעמק הוא חלום. חליל ברקע, תרנגול קורא בשעת הצהריים. זו צהריים, או לילה שאינו נגמר לעולם. אפור וכתוש, ללא ריח השמש. סרפדים צורבים באדמה התחוחה, סלעים מגובבים. חתולים אילמים סועדים, תרנגולות מבקבקות מיושרות ללול מקרטונים של מיץ פז. והאח שבבית לוהט בחומו של ספר טלפונים.

אל תאמינו למלים. אל תתרשמו מהצילומים. ואל תתפעלו מהסרטים. העמק הוא חלום. בדיה. בכל פעם קצת אחרת. נסוגה ומתפתלת, כמו טיגריס שעל ראשו פרס של מטבעות זהב. כמו מורד יהודי שנשתבשה עליו בינתו והוא שרוע, פניו בצמחיה הנחותה, אפו אינו מריח, עיניו אינן מתפעמות. ממתין לשעת כושר או לחייל רומאי שקוף, מה שיבוא קודם. תולעת קנטרנית תשוטט באוזנו, אך הוא עוצר את נשימתו עד שכמעט תפרח. בטנו התפוחה מרעב. עיניו עייפות. הוא שוקע, מפלבל, מתעשת ומנמנם אל המאה השנייה לספירה, אך הוא אינו יודע שזו העת. הקיץ יגיע, החורף כבר לא. ובינתיים רגלו מגרדת.

השקיפות שבשקט. השלווה היא מדומה. הזמן פונה מערבה כמו השמש השוקעת במקום אחר. הרחק מכאן. האמת נמצאת רק בלב. והחיים הינם במוח. אגדות משתמרות היטב מתחת לירוק הירוק הזה. המפעים. המעורר תשוקה. חדווה. לגעת בו, בנו, בעצמנו. להבזיק בתוך השיכחה. אבל האדמה בוצית, נרגנת. והקור חודר מתחת לעור. אנו מתכווצים ורועדים. מבקשים את נפשנו אל החום. נכנעים ומנוצחים.

עצים עירומים מפוזרים אחר הצהריים, בוהים אל השמיים. האם זהו המוות. או מסלול החיים התמידי. הקירבה, אולי, מספקת תשובות. החריצים המתרפים שבגזע. צבען הדוהה של העגלות. הבוץ החום רב הצבעים. המבט הפנימי, החוקר, בפני האנשים. אנחנו. אני. אני ואתה. ואתה. מה מסתתר שם, בתוכנו. מה לא נגלה לעולם בקדיתא גם אם נשב שם אלף שנה, שלא ידענו בעיר. מה סוד ההתחברות בינינו, שגם הטבע לא יבין. מה זה המירקם הזה, של האוויר הצורב, החשכה המאופרת, הצמחיה המעוטרת, כי אם לא תפאורה רק שלו. שתצהיב ותחריש ותקמול עם בואם של הימים החמים. הם תמיד באים, הימים החמים. והלילות נטולי המבע. משכרים את הנפש ומטמטמים את החושים. פורקים כל עול.