המוות הזה שמשום מה מתחבר לכיף ולרצונות הבטן.

והחיים והמטרות והשאפתנות והחלומות שתמיד מורגשים ככפייה.

זה נשמע מוזר אבל אני צריך ללמוד יותר על כיף.

אחרת אשאר איזה דודו טופז או ביבי לכל החיים.

לדעת מה צריכות להיות המטרות העיקריות ומה בסדר שיהיו גם אבל תהיינה נלוות.

והידיעה הזאת ממלאת אותך ומבדילה אותך מהאנשים החלולים שכבר לא יכולים בלי זה.

כמו כל התמכרות בעצם.

אז אולי אני צריך לעצור קצת. לפני הזינוקים הגדולים באמת ולמצוא ולנקות מחדש את המרכז שלי.

גאד, זה נשמע כל כך ניו אייג'י האחרון.

יש בי יאושים קטנים.

מזכרות חמודות מפעם. מלפני חודשיים :)

לפעמים הם גם לא כל כך קטנים. הם ענקיים וחובקי כל כמו פעם. כאלה שאתה טובע ונחנק בהם ובטוח לגמרי באותן שניות שמזה כבר לא תצא. אבל באופן כמעט משעשע אני יכול תוך זמן קצר מאוד להתעורר מהן ולחזור אל הבסיס החזק הבולדוגי החדש שלי.

זה לא סוף העולם להיות מבולבל. לא לדעת בכלל איפה מתחיל זנב הפיתרון הבא לבעיה הבאה.

אם יש תבונה שהייתי רוצה איתה למסעות כאלה זאת התבונה שלי. ועם האנשים שיכולים לתת לי את פיסות החוכמה הזהובות שעדיין אין לי ועם האנשים שאלקט בעתיד אני יכול להרגיש די בטוח.