| בבחירות הבאות בטח תצביעו לפי כמה פלסטינים הרג אהוד, או מה היה עושה להם ביבי אם רק היו נותנים לו או איזה ממלכתית היתה ציפי כשעודדה את הבנים שהלכו מכות. אבל אם תרצו להכניס שיקול כלכלי לבחירה שלכם תגלו שאין הבדלים מהותיים בין שלוש המפלגות הגדולות (או בינן לבין רוב המפלגות האחרות). מי שרוצה קול אמיתי בעד הקטנת הפערים החברתיים, הפסקת מירוץ ההפרטה, אפילו בעד עצירת הדהירה שלנו לעבר קפיטליזם חזירי, לא ימצא אותו בין המפלגות הגדולות. כמו שמצאתי כתוב אצל יורם גבאי, שאיכשהו תמיד מצליח מימין לומר את מה שאני חושב משמאל: "מי שרוצה שינוי מהותי במדיניות הכלכלית־חברתית צריך לחפש מועמדים אחרים לראשות הממשלה. שלושת המועמדים להנהגת המדינה הם שלישייה כמעט זהה בעמדותיה, במעמדה הכלכלי והחברתי ובהשקפת עולמה." אז מה הם מציעים לנו? נתחיל מהמשיח הכלכלי, בנימין נתניהו. לזכותו אומר שהוא לפחות לא מסתיר מאתנו כלום - הוא תומך בכלכלת שוק במובנה הפרוע ביותר. הנה מה שאמרה האורים והתומים של נתניהו, מרגרט תאצ'ר, על מדינת הרווחה: "שום תיאוריה של ממשל לא הועמדה למבחן הוגן יותר, או לניסוי ממושך יותר בארץ דמוקרטית כלשהי, יותר מאלה שזכה להם הסוציאליזם הדמוקרטי בבריטניה. אך זה היה כישלון חרוץ מכל בחינה שהיא". אז ביבי, תוכו כברו - הוא יוריד מסים לעשירונים העליונים, יוריד קצבאות לעשירונים התחתונים, יצמצם את הוצאות הממשלה על רווחה. הוא יגיד שזה טוב לכלכלה ומצביעי מרץ יאמינו לו, אבל זה לא. אין שום הוכחה לכך שמדינת הרווחה פוגעת בצמיחה. ואפרופו "טוב לכלכלה", האגדה על ביבי שהציל את הכלכלה רחוקה מאוד מהאמת. הוא פשוט נכנס לתפקיד שר האוצר בסוף המשבר הקודם. החזרת האיזון התקציבי (מדיניות שסילבן שלום התחיל בה) עזרה, אין ספק, אבל האמצעים שננקטו (בעיקר קיצוץ הקצבאות) היו בלתי נסבלים. גם שר האוצר הבא "יציל את הכלכלה" - המשבר הרי ייגמר, אם לא בעוד שנה אז בעוד שנתיים, ומי שיהיה שר אוצר יוכל להתהדר במיגורו. ומה האלטרנטיבות? ברק גילה לאחרונה את קיינס. ברכותי. אבל קיינס הוא לא בדיוק סוציאל דמוקרט, הוא בסך הכל מציע דרכים להתערבות בשוק החופשי בזמן מיתון (בעיקר השקעה ממשלתית) כדי לעודד צמיחה. לא חס וחלילה מדינת רווחה. כאן (בעיקר בעיצומה של מלחמה בהובלת ברק) ראוי אולי לציין שהמדיניות האמריקאית בתקופת רייגן ובוש האב כונתה "מיליטריזם קיינסיאני". אז זה מה שמציע ברק. במפלגה שלו יש כמובן יצוג גם ל"קול החברתי", שלי יחימוביץ למשל. הקול הזה ראוי לפוסט נפרד, אומר כאן רק שאין לו שום סיכוי להיות יותר מעלה תאנה למדיניות האמיתית של המפלגה. ויש גם הפרופסור ברוורמן, שחושב שכדאי להגדיל את הגירעון. אם אי אפשר לקחת מהעשירים, ולא נעים לקחת מהעניים, למה לא ניקח מהילדים שלנו? בואו ניכנס לחובות וניתן לילדים לדאוג להם. ובאמצע - קדימה. לא בין הימין לשמאל, בין הימין הקיצוני לימין המתון. הם מציעים "כלכלת שוק עם חמלה". מה זה אומר? אחרי שזנחנו את רעיון מדינת הרווחה ואת רעיון הזכויות הסוציאליות, אחרי שנתנו לכלכלת השוק לייצר פערים בלתי נסבלים, ממרום שבתנו בעשירון העליון נפתח ליבנו לחמלה. אנחנו אמנם לא נכיר בזכותם של העניים לשוויון הזדמנויות או לתנאי קיום אלמנטריים, אבל ליבנו הרחום יחמול עליהם. ניתן להם נדבות, אם אפשר על חשבון תרומות, אם ממש חייבים על חשבון תקציב המדינה. קצת כמו "צרכים הומניטריים" בשטחים. עד כה ברמת ההצהרות. ברמת המעשים, כמו שהראיתי בפוסטים קודמים וכמו שכל אחד יכול להבין, בעשר השנים האחרונות, תחת הליכוד, העבודה וקדימה, המדיניות הכלכלית הייתה זהה: כרסום מתמיד במדינת הרווחה, הגדלת הפערים והפרטה. ומה עם מרצ? יש להם שם כמה חבר'ה ממפ"ם לא? באתר שלהם הם מכנים את עצמם "מפלגה סוציאל-דמוקרטית מרכזית, שתשפיע על השלטון, תניע את ישראל למימוש חזון של חברה סולידרית המבטיחה שירותים ציבוריים כדוגמת חינוך ובריאות ברמה גבוהה לכל". לאור נסיון העבר לא הייתי מצפה ליותר מדי, אבל מי יתן ואתבדה. לפחות הם לא מתביישים לומר "סוציאל-דמוקרטית", כמו המפלגה האם (שחברה עדיין באינטרנציונל הסוציאליסטי - יפה מצד פרס שהשאיר להם את החברות, היה מתאים לו לקחת אותה איתו לקדימה). אז מה נשאר? אנסה לכתוב כאן פוסט קצת יותר פרודוקטיבי, על הסיבות למות השמאל הכלכלי בישראל והסיכויים להקמתו לתחייה. בינתיים אתם מוזמנים לטעום מהאלטרנטיבה. לפחות למען הסקרנות... |