| עודד נכנס לעולמי באחת מאותן הזדמנויות שהגורל מְזַמֵן, כאילו במקרה. זה היה יום ככל הימים. הייתי עסוקה בתרגום מסמך ארוך ומייגע למדי, כשהטלפון שלידי צלצל. "הלו..." עניתי באופן אוטומטי, מרוכזת עדיין במילים שעל צג המחשב. "בוקר טוב. את רון, בבקשה." תשומת ליבי נפנתה באחת אל הקול מצידו השני של הקו - קול עמוק וגרוני, שילוב של ביטחון וחום. "אין כאן רון," אמרתי בנעימוּת, והוספתי בנגינה מפלרטטת, "אבל רונה דווקא יש." הייתי נחושה להאריך את השיחה האקראית הזו. "אז אולי אני בעצם מחפש את רונה, ובכלל לא ידעתי..." אמר, וקולו החושני ירד עוד חצי אוקטבה. המסמך המיתרגם כבר לא עניין אותי. האיש מצידו השני של הקו, לעומת זאת, עורר את סקרנותי. במשך השבועות הבאים ניהלנו עודד ואני רומן וירטואלי בשיחות טלפון יומיומיות. למדנו כל מה שאפשר היה לדעת זה על זו. ככל שהלכה תחושת הקִרבה וגדלה, כך גדל החשש שמא נתאכזב אם נחליט לקיים פגישה תלת-ממדית ורב-חושית.
אך הריגוש ההדדי והרצון לגעת לא יכלו לסבול המְתנה נוספת. עמדנו להיפגש בשעות הערב המוקדמות של יום חול אביבי אחד. עודד תכנן בקפידה את הפרטים הטכניים של הפגישה כאילו היה זה מבצע צבאי. "אני שם בעוד עשר קטנות. היכן את?" קולו שבקע מתוך הדיבורית היה מהול ברעש המנוע של הג'יפ שלו. "גם אני בערך כך," עניתי. כבר התרגלתי לעגה הצבאית שבה השתמש כחלק משפת היום-יום שלו. למרות שיחותינו התכופות, העבירה בי נגינת קולו רטט של התרגשות בכל פעם מחדש. השארנו את קו הטלפון פתוח, אך המשכנו לנסוע מבלי לומר מילה. תמונות רצו בראשי, ועם כל דקה שעברה, הלכה התרגשותי וגברה. החנֵיתי את הרכב והתחלתי לצעוד לעבר רצועת החול שלחוף ימה של העיר הגדולה. יכולתי לשמוע את נשימותיו. כמעט יכולתי לשמוע את פעימות ליבו. התחלתי לרדת בשביל המוביל אל המים, וחיפשתי אותו בעינַי. ידעתי שהוא כבר עומד ומחכה לי במקום שבו קבענו להיפגש. כיביתי את הטלפון הסלולרי והכנסתי אותו לתוך התיק שלי. אחר הסרתי את משקפַי והכנסתי גם אותם לתיק. ממילא אין לי צורך בהם, חשבתי. החוף היה שומם כמעט לגמרי, ולא היה צורך להתאמץ כדי להבין שהאיש העומד בגבו אלי, קרוב לסלעים - מחכה לי. במוחי חלפה מחשבה מהירה: חשבתי שיהיה גבוה יותר. אך באור דמדומים וללא משקפיים... והרי מעולם לא ראיתיו אלא בדמיוני... הוא עמד שם, צעדים ספורים מהמים, פניו אל הים. המשכתי ללכת לקראתו, פוסעת אט-אט, רגלַי רועדות מהתרגשות שעלתה בזרמים הולכים וגואים. התקרבתי עוד, נועצת עינַי בסילואטה המטושטשת של גופו. הנחתי שעיניו עצומות כפי שהחלטנו מראש. במרחק מטרים ספורים ממנו עצמתי גם אני את עינַי, התקרבתי עוד והושטתי את שתי ידי אל תוך ידיו, שהיו מונחות מאחורי גבו. מגע ידַי בידיו שלח בגופי זרם מחשמל. כמו בתגובה, רעד גופו פתאום. "מי שלח אותך אלי?" שאל בלחש, ובקולו נשמעה פליאה מהולה בהתרסה. "ששש... עצום עיניים!" עניתי, בקול שהיה בו משהו מהציווי הצבאי, אם כי בטון רך. "אסור לקלקל את הרגע הזה. תתרכז בי, במקום להתחכם בשאלות." הוא שתק כפי שצֻווה. בהיעדר חוש ראייה, החלו החושים האחרים לעבוד במלוא עוצמתם. אהבתי את הריח הגברי העדין אך מסעיר שנדף ממנו, נמהל בריח הים. קֵרַבתי את שפתי והרגשתי את השקע שבמרכז גבו, בין השכמות. השארתי אותן שם, ספק מנשקת ספק טועמת. הוא נשם עמוק והרפה את גופו. עמדנו כך זמן-מה, נושמים בתיאום מלא. פתאום הסתובב והחל מעביר את ידיו לאורך זרועותי בתנועה איטית. אחר החל נוגע בפני, כאילו רוצה ללמוד אותן דרך כפות ידיו, ואז ירד אל צווארי בליטוף איטי ומשגע. כל אותו זמן חזרו ידי על פעולות ידיו, כבמראה. ובעוד אצבעותיו ממשיכות את מסלולן, נצמדו לפתע שפתיו אל שפתי, בתחילה בעדינות מגרה ואחר בסערה נהדרת. עמדנו כך, מהודקים בנשיקה אינסופית, נשימתנו אחת, גופינו צמודים. בדיוק כשהרגשתי שעוד רגע ייגמר לי האוויר לגמרי, התנתק הוא ממני פתאום ולחש באוזני, "נסתכל?" "כן," עניתי. רגלי רעדו. פקחתי אט-אט את עיני והבטתי בהתרגשות באיש החובק אותי. "רונה," אמרתי במבוכה קלה. "נעים מאוד, אני גרשון."
לעולם לא אדע באיזה חוף היה עודד באותו זמן, ועם מי התלטף. |