מדי פעם כותב לי מישהו מאנשינו כאן,

שחבל שאני לא כותבת בבלוג או בקהילות שלי,

מדי פעם שואל אותי מישהו, למה השתתקתי,

מדי פעם מנסה מישהו לעורר אותי לא להסתפק בתגובות לאחרים

אלא לתת לאחרים קצת משלי וממני. 

(ולמניעת אי הבנה: לא, זה לא תמיד אותו מישהו... 

אלה כל מיני אנשים טובים, שאת רובם אני בעצם לא מכירה...

שמזדמנים לכרטיסי או לתגובותיי ושחשוב להם לכתוב לי כמה מילים אישיות,

לעודד את כתיבתי... וזה יפה מאוד בעיניי).  

למה השתתקתי ואיפה הייתי - - -  

קודם כל, מעיין נובע לא הייתי כאן מעולם...

מלכתחילה הבעתי את סימן השאלה,

האם נכון לי לכתוב אל חלל העולם, מה זה בעצם משרת אצלי.

אין לי עסק עצמאי לקדם.

אינני אמנית (נכון, חבל...) שנדחפת על ידי הצורך למצוא קהל קוראים.

ואינני חובבת יחסים דמיוניים - חיבוקים וירטואליים לא עושים לי את זה

(מלבד במקרים נדירים, והיו כאלה).

וגם אינני אדם מופנם שמחפש הזדמנות להחצנת רגשותיו – אני מוחצנת מספיק בעולם האמיתי...

מה בעצם אני מחפשת כאן? כנראה שמחפשת אנשים לרוחי,

כי הסביבה הטבעית שלי לא מספקת לי הכרויות משמעותיות רבות

(בגלל צירוף גורמים שהראשי שבהם הוא כמובן היעדרות רבת שנים מהארץ).

 אנשים אמיתיים, שלא יישארו בוירטואליה.

אני אדם של מציאות, של פנים אל פנים, של קשר עין ושפת גוף, של לצחוק יחד, של מגע. 

שנית,

תקופה מסויימת הייתי טרודה בעניינים בריאותיים.

בתחילה השתבשו קצת סדרי החיים: אשפוז בבית חולים, התאוששות בבית...

מוזר היה בעיניי עד כמה דבר כזה יכול להוציא מהמסלול,

לא ציפיתי לאפקט כזה אצל אדם חזק (בגוף וברוח) כמוני.

אחר כך חזרו סדרי החיים למסלולם, פורמלית - 

אבל משהו זז בתחושת הפנאי המנטלי ובמשק האנרגיה הנפשי...

משהו שלקח לו, כפי הנראה, זמן מה להתאפס. 

ועכשיו, ממש כרגע, פתאום בא לי לכתוב שאני עדיין פה.

אולי אכתוב דברים שיותר ברומו של עולם בפעמים הבאות - - -

כרגע רק מספרת על תמונת המצב הקטנה האישית

(וזאת דווקא בימים אלה שכולנו – גם אני – כל כך מודאגים מתמונת המצב הגדולה!

ימי מלחמה).  

וכרגע אני גם רוצה לספר משהו טוב,

שעליו אני מספרת באזניי כל מי שמקשיב לי בחודשים האחרונים... :

כשהתברר לי לפני זמן מה שעלי לטפל בבריאותי די חששתי –

לא מקשיים שבגוף (אני די נטולת חששות כאלה),

אלא דווקא מהמוסדות הקשורים בזה. קופת החולים ומערכת הרפואה.

לפני ארבע שנים חזרתי ארצה,

את רוב חיי הבוגרים ביליתי במדינה אירופאית שמפנקת את תושביה עד מאוד...

שבה הביטוח הרפואי הממלכתי מכסה ממש הכל,

שבה הביורוקרטיה אמינה ועקבית ולא קשה להתמודד איתה,

שבה התקשורת המקובלת היא אדיבה ומתחשבת...

חששתי לגלות כאן את התמונה ההופכית. והופתעתי לטובה!! ובגדול!! 

בכל מצב ובכל היבט נתקלתי רק ביחס טוב

וזכיתי לטיפול רציני, מקצועי, יעיל וגם חם ואנושי מאוד.

אני מרגישה המון הכרת תודה

כלפי צוות בית החולים איכילוב, הן במחלקה בה הייתי והן במחלקות אחרות איתן היה לי מגע.

וכלפי קופת חולים מכבי שיצא לי בהקשר הזה לקבל ממנה שירותים רבים

(בדיקות, רופאים, פיזיותרפיה, וכמובן כל הצד המנהלי והכספי). 

כבר כתבתי בראש הכרטיס שלי, כשפתחתי אותו,

שהיתה לי בארץ "נחיתה רכה", אז, כשהגעתי.

זה תופס גם היום. ומאוד משמעותית בעיניי התוספת החיובית שחוויתי בהקשר הזה.

שומעים לא מעט חוויות שליליות ולכן חשוב לי גם לשתף בזה, בחיוביות,

לספר כמה טובה היתה ההרגשה שכשקורה משהו אני בידיים טובות.