כמשתתף פעיל בפורומים שונים באינטרנט נגד המלחמה נתקלתי במספר רב של טענות נגד התל אביבים על כך שאנחנו חיים ב"בועה", לא חווים את מה שחווים תושבי הדרום, ולכן קל לנו לצאת נגד המלחמה, ולתמוך בהידברות עם כל הפלגים הפלסטינאים על מנת להשיג רגיעה ושלום במזה"ת.הטענות הללו באות לאו דווקא מהימין, אלא גם משמאל הציוני (תומכי מר"צ ומבולבלי העבודה). טענות חסרות שחר הללו, הפכו לנחלת כלל תומכי המלחמה או/ו מבצע מהיר בעזה.כל אותו הציבור שכח שבאמצע שנות התשעים, ובמהלך האינתיפאדה השניה, ת"א הייתה יחד עם נתניה וירושלים, יעד מספר אחד לפיגועים. ילדים וזקנים, נשים וגברים, יהודים וערבים, ישראלים ומהגרי העבודה – כולם סבלו מהטרור.מייק'ס פלייס, MY COFFEE SHOP, דולפינריום, נהרסו כליל (סליחה מראש אם שכחתי עסק כלשהו). אוטובוסים התפוצצו, תחנה מרכזית ישנה הפכה לאזור רפאים וכמות ההרוגים והפצועים הרקיעה שחקים.תל אביבים רבים פחדו לצאת מהבית. פחדו לצאת מהבית. אנשים חשבו פעמיים אם לצאת לבית קפה, פאב או מועדון. בתקופת האינתיפאדה גרתי בשכונת התקווה, והשוק היה כמעט ריק מאנשים בגלל שהציבור העדיף לקנות בסופרים גדולים, שם הייתה אבטחה. אין צורך לציין את הפגיעה הכלכלית שספגו בעלי העסקים בת"א עקב גל הפיגועים.למרות כל זאת רובינו לא איבדנו את שפיותינו ולא דרשנו לנקום את דמם של התל אביבים, אלא המשכנו להאמין שהפתרון היחיד הוא תהליך מדיני שיביא למדינה פלסטינאית עצמאית בגבולות 67'.אני מציע לכל אותם דמגוגים שיוצאים נגד תל אביבים לפשפש טיפה בזיכרון שלהם ואז יראו שתל אביבים המדברים בעד שלום לא אומרים זאת מתוך בועה, אלא מתוך כאב וסבל שחוו גם הם בדומה לתושבי הדרום היום ותושבי הצפון לפני שנתיים וחצי. |
תגובות (0)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אין רשומות לתצוגה