| רגע בתמונה: שבת בבוקר, רפי בא לביקור בבית, אשתו הזמינה אותו. הוא מביא אתו את האישה השנייה, סינדי, ואת בנה הקטן מייקי. הן עומדות להיפגש בפעם הראשונה. רגע לפני שנשמעת הנקישה בדלת - אשתו מכוונת דיבור-של-מחשבה אל סינדי:
לעזאזל, אני מתה לסיגריה. כבר מאוחר מדי, אני לא אצא עכשיו למרפסת, אתם תראו אותי מהרחוב כשתגיעו. ובשום אופן אני לא מדליקה סיגריה בבית הבוקר. שלא תריחי עשן של סיגריות - את עם כל הקטע הזה של המושב מחוץ לעיר - את בטח פריקית של טבעונות, נכון? אגוזים וזירעונים, נכון? אני לא אתן לך לסווג אותי בתור אחת שלא אכפת לה מהאוויר שהילדים שלה נושמים בבית. במהירות הוצאתי כמה ספרים באנגלית מהמדף של הספרות המקצועית ותקעתי אותם בין עמוס עוז לתרגומים של סילביה פלאת', שיהיה קצת אי-סדר מאורגן - נקישה בדלת. רצתי למטבח. על קצות אצבעות. כאילו מישהו בכלל יכול לראות אותי. באמת שלא תכננתי להיעלם, כל הבוקר רצו לי בראש תסריטים על הרגע שאני פותחת לכם את הדלת, איך אני מיישרת את החולצה ומחפשת את המבט של רפי, מי מדבר קודם, מה אני אומרת, מי עונה למי. אבל כשנשמעה הנקישה ברחתי למטבח. פתוח, תכנסו, צעקתי. כדי לעבור את מחסום הפלדלת. ואחר כך כבר הייתי מוכרחה לצאת לסלון. עמדת שם צמודה לדלת. בחיים לא ראיתי דבר כזה. היית דבוקה אליה לגמרי, אני חושבת שאם יכולת היית מתמוססת אל תוך הציפוי הלבן של הפלדלת. נראית כאילו את מחפשת נקודות אחיזה, ידיות, משקופים, מסמרים, הכול כדי להיאחז במשהו ולא לעזוב את הדלת. כאילו היית כלבלב שמנסה לגרד את העורף שלו ולא מצליח - או שממית ורודה דבוקה בכל כריות האצבעות שלה למשטח החלק, משותקת - לא תיארתי לעצמי שאת כל כך נמוכה. רפי לא רמז על זה שום דבר. את יודעת שאת נראית כמו ילדה קטנה? כזאת שמנמונת, ביישנית. ומהרגע הראשון קינאתי בך על השיער המדהים שלך. חלק לגמרי, צהבהב אמיתי, לא צבוע, לא מחומצן כמו שהילדים הלשינו, מה הם מבינים בכלל, זה שיער טבעי לגמרי. אבל את כל כך נמוכה! רפי עמד בינינו וחייך חיוך גדול, מהחיוכים הגדולים החגיגיים שלו ששמורים לאירועים חברתיים. זאת סינדי, הוא אמר. הוא נשאר רחוק ממך, אבל, אלוהים אדירים, כל כך הרבה יותר גבוה ממך - אמרתי את זה כבר מספיק פעמים ועדיין, בכל פעם שאני נזכרת בפעם הראשונה שראיתי אתכם ביחד, זה לא מפסיק להדהים אותי. את היית דבוקה לדלת כאילו שואב אבק עם מנוע אדיר ינק אותך. ואין סיכוי שתצליחי לשחרר את עצמך מהאחיזה שלו. כמה זמן זה נמשך, את זוכרת? דקה, שתיים, עשר. גם את סרקת אותי מלמעלה למטה. לא יכול להיות שלא. ואני מיהרתי לבלוע כמה שיותר פרטים. וגם חייכתי - ולא ידעתי מה עוד להגיד - מה היינו עושים בלי מייקי. כמו כדור פינג-פונג הוא כבר הסתובב חופשי בסלון, התיישב על המשענת של הספה, היו לו נעלי התעמלות כחולות, אני זוכרת את זה היטב, והוא התיישב בצד הקשה של המשענת ומיד העביר את כל משקל הגוף שלו אל הידיים והרים את הגופיף שלו והתנדנד על ידיים ישרות, הסתכל סביב סביב, סקרן, מחפש עוד משהו לגעת בו. רפי, סיפרת לו לאן הוא בא? תוך שנייה כבר עמד ליד המחשב שעל המסך שלו צמחו והסתבכו צינורות צבעוניים. בימים אחרים הם מהפנטים אותי. אני לא יודעת מאיפה באו לי מלים. זה בסדר - אני לא נושכת - את יכולה לעזוב את הדלת, הבית יישאר עומד גם אם תעזבי אותה ותיכנסי פנימה. פתאום התפשט לך צחוק קטן על הלחיים. הרגשתי את רפי נושם. הכי קשה כבר עבר. לא קראתי לך בשמך, עדיין לא. לא יכולתי. אבל ברגע שראיתי אותך כך בתוך הבית שלי, כל כך מבוהלת, התעורר בי משהו אחר ומוזר לא פחות. רציתי לחבק אותך ולהרגיע אותך. להגיד לך שאני רוצה לשמור עליך - אני יותר גדולה ממך. את כל כך קטנטונת. אני לא כועסת, באמת - אל תדאגי כל כך. יהיה בסדר. באמת. הרגע דיברתי אליך ואת ענית לי, נכון?
אבל, אלוהים אדירים, איך אני מתחילה לאכול את הדבר הזה, איך.
© כל הזכויות שמורות
|