כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (16)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      5/1/09 23:52:

    צטט: גאיה :) 2009-01-05 05:03:06


    :-)

    יחי ההבדל, אך כתוב יפה.

    המשפט האחרון מבריק בעיני.

    בוקר טוב, ו... על קפה לא מתפשרים.

    נשיקה

    לילה טוב

    אכן אסור קפה פושר ומתפשר

     

      5/1/09 05:03:


    :-)

    יחי ההבדל, אך כתוב יפה.

    המשפט האחרון מבריק בעיני.

    בוקר טוב, ו... על קפה לא מתפשרים.

    נשיקה

      2/1/09 18:21:

    צטט: סבתא נוקי 2009-01-01 19:50:06

    אפשר להיות חברה שלך?

     

     

    גבירתי הסבתא. זה הולך ככה כאן בקפה. יש הליכים פורמליים. צריך ללחוץ על הכפתורים הנכונים.
      1/1/09 21:49:


    משהו את!

    רק בקפה דה מרקר אפשר לשבת ולשתות קפה משובח וקצת עצוב, במהלך קריאת פוסט על קפה גרוע:)

     

      1/1/09 19:50:

    אפשר להיות חברה שלך?

      1/1/09 17:43:


    דומות אנחנו ... שתינו מחזיקות רק לב שבור בבית. גמני זורקת כלים וחפצים שבורים, אומרים שזה מביא מזל רע ... לכי תדעי ...

    והקפה הקר הזה, הוא הקפה הכי טוב, כי הוא בא מלב חם.

    נשיקה

     

      1/1/09 16:30:


    קצת שברון לב השברון של חיבוק ונשיקה האלה:(

    *

    נעמה

     

      1/1/09 14:35:

    נהניתי לקרוא. ומה רבו מעשיך השם! איזה גיוון מקסים יש בעולמך. צאי וראי כמה סוגי קפה יכולים בנינו להכין לכבודנו:


    http://cafe.themarker.com/view.php?t=806526

     

    וזו לא ספרות השוואתית, סתם מרתק לקרוא.

     

     

      1/1/09 13:15:

    הכוסות נשמעות נפלא

    וגם הקפה. וטקס ההבדלה היומי.

    אולי אלו לא היו כוסות עמידות במיוחד ולא תוכננו להעניק כל כך הרבה הנאת קפה... כלומר- לא הרעד הפנימי הוא שהביא לסדיקתן.

    (הוא ניסה לשתות קפה ששופכים עליו קודם מים קרים? רעיון מעורר חלחלה)

      1/1/09 13:12:

    איזה כיף לקרוא. מאז הפעם האחרונה שקראתי, נוספו פוסטים נפלאים.

      1/1/09 12:55:
    מכיר את טקסי הקפה, ואוהב לגלות איך מתנהלים אלה של אחרים. יפה הספור הזה שאין בו יומרה או מוסר השכל, רק (רק?) רסיס חיים צבעוני 
      1/1/09 12:07:

    צטט: בועז22 2009-01-01 01:11:15


    מבין את ההרגשה. לי נשברה צלחת

    בת יותר מ-45 שנים, רק לפני יומיים...

    חשבתי לשמור פיסה ממנה, כמו ששומרים

    חלק מהאפיקומן, לשנה הבאה...

    בסוף..., זרקתי את כל השברים לפח...

    הייתה בזאת הרגשת התנקות מסויימת...

    מי אמר, אין דבר שלם יותר מלב שבור?

    הוא צדק.

    אצלי כבר אחת אחר חצות...

    2009 כבר התחילה. אני כבר מריח אותה...

    מצד שני, יכול להיות שזה הריח משיח

    יערת הדבש שאצל השכנים...

    ריח טוב. מתוק!

    הריח הראשון של 2009. מה רע...

    האמת? לא זרקתי את הכוס. באותה תקופה הייתי אחוזת רעד פנימי סמוי שמשום מה מצא את ביטויו בעיקר בכוסות שבורות. צירפתי את הכוס הזו לאחרת שנשברה, וביום מן הימים אעשה איזו עבודה עם חפצי השבורים שתסכם את התקופה ההיא, ותזכיר לי.

    שנה טובה. אצלי היא נפתחה בריח הגשם הנפלא בשיטוט חצות עם בובה.

     

      1/1/09 03:14:

    כל פוסט שלך מרגש אותי..*
      1/1/09 01:11:


    מבין את ההרגשה. לי נשברה צלחת

    בת יותר מ-45 שנים, רק לפני יומיים...

    חשבתי לשמור פיסה ממנה, כמו ששומרים

    חלק מהאפיקומן, לשנה הבאה...

    בסוף..., זרקתי את כל השברים לפח...

    הייתה בזאת הרגשת התנקות מסויימת...

    מי אמר, אין דבר שלם יותר מלב שבור?

    הוא צדק.

    אצלי כבר אחת אחר חצות...

    2009 כבר התחילה. אני כבר מריח אותה...

    מצד שני, יכול להיות שזה הריח משיח

    יערת הדבש שאצל השכנים...

    ריח טוב. מתוק!

    הריח הראשון של 2009. מה רע...

      31/12/08 23:58:

    צטט: קאיה 2008-12-31 23:32:23


    חיוך את כל כך נהדרת.

    מרימה אתך כוסית לאיחוי השברים.

     

    השעה 23:58 שנה טובה לנו

      31/12/08 23:32:


    חיוך את כל כך נהדרת.

    מרימה אתך כוסית לאיחוי השברים.

    0

    הקפה הכי גרוע בחיי

    16 תגובות   יום רביעי, 31/12/08, 23:22

    26.10.2008 

    היו לנו, לבעלי עליו השלום ולי, שתי כוסות תואמות לקפה של בוקר. אם כי, למען האמת ההיסטורית עלי להודות שמעולם לא שתינו אותו יחד, כפי שאפשר להבין בטעות ממשפט הפתיחה המרמז על אידיליה של בוקר. הכוסות נקנו בסוף שבוע מושלם שבילינו בווינה. אחת מהן נקראה "החיבוק" והשנייה "הנשיקה". כוסות יפהפיות, מעוטרות בפרטים מציוריו הצבעוניים והמוזהבים של גוסטב קלימט, שוליהן פס זהב.

    זמן  קצר לאחר מותו נשברה "החיבוק".

    אני המשכתי לפתוח את היום בקפה של "הנשיקה". טקס הבוקר שלי הינו מדוקדק ביותר.

    עם שאני מתעוררת, בעוד אברי מלאים שינה, אני מהדסת למטבח, מניחה בכוס מחצית תכולתה של שקית סוכרדיאט וכפית גדושה של קפה שחור של "עלית." אני מקפידה לשים קודם את הסוכר ורק אחר כך מגיע תורו של הקפה. אסור שדבר יחצוץ בין הקפה למים הרותחים ויפריע להתמוססות הקפה. אותו עקרון אוסר לערבב בכפית בשלב זה, שכן זו תפחית את מידת חומם של המים ותפריע לתהליך הבישול. כעת אני מכסה את הכוס בתחתית נאה שקוטרה מתאים בדיוק לפתח, ומתפנה להאכיל את בובה, שבמשך כל הפולחן הזה צמודה אלי, זנבה מתכשכש מהתרגשות לקראת שמחת ארוחת הבוקר שלה, מזכיר לי להפעיל את שמחת היום החדש שלי, ולהגיד תודה על כל מה שיש. אחר כך אני מכניסה את העיתונים, ולפי מצב רוחי – אם רע, אני חוזרת למיטה עם הקפה והעיתונים. אם טוב – אני יושבת בגינה וקוראת.

    רק אז, כשהקפה כבר מבושל היטב, אני מסירה את הכיסוי מעל הכוס, בוחשת, מחכה מספר שניות שירגע – ולוגמת לגימה ראשונה.

    במשך שנים השכמתי קום ופתחתי כך את היום.

    לאחר מותו כבדה עלי שנתי ואחרתי להתעורר. בכל בוקר התקשיתי להגיח מתרדמת הבלהות שלי והייתי צריכה לגייס מחדש את כוחותי כדי לצאת מהמיטה. זה היה מצב מוזר. ידעתי, שלטובתי עלי לקום, אבל משהו בי רצה להתפנק ונשאר לשכב, למרות שהפינוק הזה כלל לא היטיב איתי, ורק גרר אותי למטה, המשך לחלומותי המסויטים.

    הקפה היה התהליך שחצץ בין הלילה ליום. אבל בשבילו הייתי צריכה לחלץ את עצמי מבין המצעים.

    באותו בוקר הייתי כבדה מאד. נזקקתי נואשות לקפה שלי, אבל לא הצלחתי לקום.

    חיכיתי עד ששמעתי תנועה בחדרו של בני, שחזר לגור עימי בביתנו בשנת האבל הראשונה, וביקשתי ממנו לפנק אותי בקפה חזק כמו שאני אוהבת.

    זו הפעם הראשונה שביקשתי דבר שכזה. מהר מאד התברר לי שזו תהיה גם הפעם האחרונה, אבל באותן דקות עוד לא ידעתי את זה, וחיכיתי לטוב.

    אחרי זמן, שנדמה בעיני כנצח, הגיע הקפה ובני המשיך לארגן את תחילת היום שלו.

    הקפה הגיע בכוס חרסינה לבנה וסתמית, גדולה מדי, ולא מכוסה. לא אמרתי דבר. הרי אני ברת מזל -  יש לי ילד שמביא לי קפה.

    לגמתי שלוק, וירקתי מיד בחזרה לכוס.

    הקפה, השחור, היה קר לגמרי, גרגרים צפו על פני המים. אפשר היה ללעוס אותו, אם הטעם לא היה כל כך נורא.

    תהיתי, כיצד הצליח בני, ששותה בעצמו קפה שחור, להכין קפה כל כך רע.

    בנקודה זו עלי לציין שהבחור הזעצר הינו בוגר, בהצטיינות יתרה, אחת הפקולטות היוקרתיות והיותר נחשבות באוניברסיטת תל-אביב. את זה אני מציינת לא כדי להשוויץ, חלילה, אלא כדי להזכיר, לעצמי בעיקר, שהוא מצויד במנת משכל ממוצעת, אם לא למעלה מזה.

    התלבטתי אם בהמשך למצב רוחי הירוד לגלוש למסע רחמים עצמיים – אף אחד לא יודע מה אני אוהבת, לא שם לב אלי וכיוצא באלה. אבל  וויתרתי. כבר הייתי סקרנית, איך, לעזאזל, הוא עשה את זה, יותר משהייתי מסכנה.

    קמתי להכין לי את הקפה שאני אוהבת. לפחות אני יודעת מה אני אוהבת, גם זה שווה משהו.

    בני, שהיה מאד מרוצה לעצמו, האיר פניו אלי. איך היה הקפה? שאל בגאווה. אני יודעת שצריך לתת לילדים חיזוקים חיוביים. אבל זה?

    "אני חייבת להגיד לך" עניתי, מתבוננת בפניו היפות מצפות למחמאה, "שזה היה הקפה הכי גרוע ששתיתי בימי חיי. איך הצלחת לעשות אותו?"

    "אה" הופתע המצטיין. "בדיוק אתמול שמעתי שאם שופכים מים רותחים על הקפה הוא נשרף. לכן, צריך לשים קודם מים קרים. זה לא טעים?"  

    "תעשה לך אחד כזה ותראה בעצמך" עניתי.

    טוב, הוא חיבק אותי במקום. והודיתי בליבי, באמת, על מה שיש לי.

    הבוקר נסדקה "הנשיקה" ועשתה את דרכה האחרונה לפח.

    חוץ מליבי, אני לא מחזיקה חפצים שבורים בבית.

      © נעמי ר. עזר
    דרג את התוכן: