כבר יצא לוח שנה חדש אחד מאז שישבתי לכתוב. אני כותב יותר כשנמצא במקומות נמוכים. ולמרות שהשנה האחרונה לא היתה מי יודע כמה לבבית... נו שווין, רק חבל שלא עשיתי את זה קודם.

אני מרגיש לא מסופק. רחוק מאיפה שאני רוצה להיות...

זה לא הגיוני בהתחשב בזה שרק עברתי דירה, אני מת על מעברי דירה. מוי הכיף לחזור אל מקום חדש שאוהבים לגלות ולהתגלות. השינוי ממשי ומחיה, והכל מרגיש שוב כמו פעם ראשונה. המעבר שלי אמור היה להיות כזה, מחושך לאור. ואולי קצת הגזמתי בתיאור הבנאלי, אבל לא בהרבה, בכל מקרה גם פה צריך פנס.

עברתי למרכז לפני חודש וחצי ממושב רמות שברמת הגולן. זו לא הפעם הראשונה, כבר גרתי בתל אביב לפני כן, אלא שהפעם המעבר היה מאוד נחשק.

כולם להוריד את הגבה ותנו לי לחדש לכם משהו – משעמם בצפון. אני תמיד אומר לכל הצימריסטים שמשתוממים לנוכח הרצון לעזוב את הנופים, השקט, הסלעים ושפניהם שזה נחמד לביקורים, אבל לגור שם, בדרך קבע, יום יום, זה משעמם כמו לחרוש, בודד כמו לחרוש לבד, ומדכא כמו לחרוש לבד שדה ממש ענקי.

בצפון יש מעט אנשים שפזורים על פני שטח מאוד רחב. החיכוך לא מגרד אפילו שכבה של אבק, אין הרבה אטרקציות וכל תוכנית או רעיון שעולים לראש מצריכים התארגנות ונסיעה, לפעמים לא מבוטלת.

מה זה ספונטניות תזכירו לי...

אם במרכז בוחרים את האטרקציות, בצפון האטרקציות בוחרות בנו. עד שאיזה זמר - ולא שרה'לה - מחליט לבוא להופיע ביום סטודנט במכללה פסטורלית אך נידחת, או עד שסוף סוף מתחלפים שני הסרטים שמוקרנים כבר כמעט חודש בבית הקולנוע הסובב כנרתי, מונה המבקרים בפייסבוק עולה במספר תלת ספרתי.

אולי זה רק אני מבין הצפונים הגאים שנשארו, אבל מרגיש שהחיים קצת בורחים לי שם. מה שהכי גרוע ומאיים – מלבד החלומות – שמתרגלים לזה...

אז עברתי למרכז, אני גר ברמת השרון ועובד ברעננה בעבודה די נחשקת. אממה, זה לא שארפ.

הזכרתי כבר שהצפון דל מידי, וחייבים להתפשר מאוד לפעמים כדי לא להשאר לבד? אז מנגד המרכז שופע מידי ופה החיכוך עושה שפשפות. אם בצפון פשרה היא חיידק ידידותי, במרכז היא וירוס לוחמני. אנשים נזרקים על שטויות של ממש. למה צריך להתפשר כשהחצי השני שלנו עדין מדלג בדרך ללנדן נכון? או במקרה שלי מעכס. כך או כך, פה או שם, הבדידות חוגגת (צירוף מאווווד מוזר של מילים).

ועל זה אמר קני משהו... לא רוג'רס ירום הודו, אבל גם הקני הזה הוא זמר קאנטרי -

"כולם רוצים להגיע לגן עדן. אף אחד לא רוצה להגיע לשם עכשיו".

גן עדן או שאול תחליטו אתם. יצאתי לבלות בתל אביב...

ראיתי אנשים יושבים בבית קפה, מחויכים וצוחקים.

מופעי רחוב מעורטלים עם ריקודים ושירים.

שבעה זוגות של אוהבים, חלקם אפילו לא גאים.

נישוקים חיבוקים ומזמוזים פומביים.

כולם, פנתאיסטים, יודעים משהו שאני לא... היי! אני גם רוצה לדעת!

וכילמדוע אני לא מרגיש שייך? וכילמדוע אני רוצה להשתייך ו/או להתחבב עליהם בכלל? ומאיפה מגיעה ההרגשה הזו אחרי כל כך הרבה זמן כשממרום שנותי אני מרגיש כמו ביום הראשון בבצפר, מבקש משהו במשותף שינחם (איפה י' כשצריכותה). מזל שיש את צה"ל... כי חוץ ממנו הדבר היחיד שיש במשותף הוא חשרת הבדידות.

אבסורד, כולם הרי צוחקים!

פעם פעם בדידות היתה לי כמו מים על גב של ברווז שבילדותו היה גוזל יחיד. לא ידעתי שהרגשה כזו קיימת מלבד רגעים קומיים אקראיים של שברון לב. מתחת למעטה של פאסון היה לי את הבטחון של אלו שחיים לנצח - "האין זו המהות של להיות צעירים, לחשוב שתחיה לנצח?" – או משהו כזה... כך זה היה עד שקרו שני דברים:

האחד, כבר חצי שנה שאני מופתע איך שלפתע פתע מלאו לי 29.

והשני, קצת פחות קשור לנושא, הכרתי את א.

א חרדה מבדידות כמו עכברה במחילה ללא מוצא כשבחוץ מסתובבת נחשה רעבה.

עכשיו גמני עכבר.

עכבר על קפיץ.

זה כבר סיפור אחר אבל... 

קבלו שיר ילדים אופטימי כפיצוי על הקנטרנות, גועל נפש ממש... 

נמלה צעירה מן הקן מציצה

הרפתקאה חדשה יום שטוף שמש נפלא

נמלה חרוצה מחפשת גרגר

לקחת לקן, את הגרגר לאחסן

להשויץ בגאווה מול כל התל

קורנת על שביל

מפזזת בגיל

ממשיכה לחפשו מבלי משים

כבר חושך בחוץ

צרצור צרצרים

נמלה קצת מודאגת גרגר לא גילתה

נמלה חששה במקום למצוא איבדה

את הבטוח – השביל

אל הקן שמוביל

והיכן, רבאק, החברים?

נמלה מסכנה, ממש בטעות

הלכה בפחדים, נתמלאה באיבוד

לבנה אמהית (קצת ויריזית) שומעת תפילה

שולחת קרן אור בהירה

והרי זה פלא השביל נמצא!

מהר אל הקן החמים להספיק

וראו עוד קסם - גרגר על השביל!

זה ליל המזל, פצחה היא בשיר

אך קולה חלוש, והיא לא נשמעה

עת דרכם של עדר פילים מזדמן חצתה

גם יום חלום...