כמה אני שונאת שתיקות.... בוקר נוסעים באוטו, השעה מוקדמת הדרך מתארכת, חצי שעה ועדיין אנחנו על הכביש מתפללת שאגיע כבר לעבודה שהשתיקה המעיקה תחלוף עיניו עייפות כל כך, הוא משפשף אותן מפעם לפעם עיניי מתבוננות בו, מחכות למוצא פיו כמהות לשיחה אולי לחצי מילה טובה או סתם "מה נשמע?". שקט. הוא עייף, עוד לא התעורר או כך הוא אומר אין לו כוח לשיחות חולין רק רוצה להגיע, להוריד אותי לשתות איזה כוס קפה להתחיל את היום בלי לשמוע את קולי כאילו הוא מאוס עליו.
לילה הוא אוסף אותי מהעבודה נוסעים הביתה סוף סוף.... הדרך מתארכת חצי שעה ועדיין אנחנו על הכביש וכבר חושך עיניו עייפות כל כך עיני עדיין מתבוננות בפניו, מחכות למוצא פיו שיגיד לי משהו שיפסיק לענות לטלפון שיהיה בן אדם שקט עוד מעט נראה את הבית מרחוק הנסיעה הארורה הזאת תסתיים מתפללת שכבר נגיע כמה אני שונאת שתיקות...
(נכתב מזמן אבל לדעתי רלוונטי כמעט לכולנו) |