לי היה ברור ש 2009 תתחיל גרוע. לא ידעתי עד כמה. עכשיו צהריים. אני בביתי כבר שעה שלמה, מזיע, לא מצליח להירגע. קשה לי להחליט על מהלך ברגע זה. אני כותב וזהו. יום סוער מאוד היה לי היום. האמת "סוער" זה מינוח מינורי ביחס למה שעברתי מהבוקר. שוב ושוב אני שואל עצמי, הייתכן? אדם מאמין היה משתכנע שהשטן בעקבותיו... אני לא אדם מאמין ואני לא יודע מי בעקבותיי! כבר כשהתעוררתי, עת גררתי עצמי לשירותים בעיניים עצומות ונתקלתי במשקוף הדלת... אחחח... ידעתי. זה לא היום שלי. אספר בקיצור. בצאתי מהבית, בחדר המדרגות פגשתי את שכני "מוסקה"- האהוב עלי מכל שכניי. עיניו כאילו ישנוניות כאלה... הטיפוס השתקן שרק מחפש היכן לעזור. כמוהו גם שולי, אשתו. "קפוץ בערב", קרא לעברי עת חלפתי על פניו. הייתי בלחץ זמן. "אולי", השבתי לו והמשכתי. היום הזה התחיל לא טוב. יום קר. בצאתי ברוורס מהחנייה אופס... כמעט ופגעתי ב"בועז"- שכן חדש אשר מתגורר עם כלבתו בקומת הקרקע. הוא נופף לי לשלום, חייך אלי. חשתי חסר סבלנות אך הקפדתי לנופף לו חזרה ולהוציא חיוך עקום. בכניסה לעיר נתקעתי בפקק כה גדול עד שאבדה כבר חצי שעה מזמני. מד הדלק הראה אפס מוחלט. אוףף... איזה לחץ. משמאלי הזדחלה וולוו, מבטי הצטלב בעיני הנהגת... חייכה אלי וסימנה בידה, אין מה לעשות. "אישה נאה" מלמלתי לעצמי. "חיוך נעים". השעה הייתה קצת אחרי שמונה כאשר הסלולארי זמזם. זה מוסקה. לא מחובר לדיבורית... עניתי. לא, זו שולה, אשתו של מוסקה... "מי זה" היא צורחת, "זה אלי?" "בטח אני... שולי, איפה את?" "אני באמבולנס... אתה שומע... זה מוסקה... אני חושבת הלב שלו, אולי התקפה... לא יודעת... בוא, בוא מהר". "לאן?" אני צועק. שתיקה. "שולי, לאן?" שוב אני צועק. "כרמל כרמל..." קול אישה בוכה. אף פעם לא שמעתי את שולי בוכה. פתאום כבה האוטו... לעזאזל... דלק."שולי, אני בא, את שומעת? אני בא", צעקתי לטלפון. צפירות מטורפות החלו להישמע. נהגים נפנפו לי בידיים, סימנו לי אצבע, צעקו, קללו. "תביא לי סיגריות", שולי צרחה. "בטח, בטח, אל תדאגי, אני בא". דווקא עכשיו השתחרר הפקק והתנועה החלה זורמת. מכוניות חלפו מכל צדדיי. ואני...סלולארי באוזן, תקוע בכסא. למזלי, כך חשבתי, תחנת הדלק הייתה כבר במרחק מאה מטר ממני. הכביש חסר הזווית אילץ אותי להתקדם בכוחו של המתנע, ככה, לאט לאט. מוסקה? קשה היה לי לעכל. לב. יאללה. רק שיגמר טוב. כאשר הייתי כבר קרוב לאותה תחנה, בעודי מקרטע בין המוני מכוניות טסות, מנסה לבלוע את הידיעה הדרמתית, שרוי בהרהורים, פתאום... ב ו ם ם ם. חשתי חבטה חזקה מאחור. פדחתי נחבטה במשענת הראש בעוצמה. וואו, איזה בומבה! רכבי, שהיה בהילוך שלא אפשר שום ריכוך, ספג מהלומה קשה. התבוננתי לאחור. קרוב מאוד מאחורי ניצבה וולוו, נדמה היה שמנועה מעשן. רגע... זו לא הוולוו עם הנהגת? פתחתי את דלת המכונית לרווחה, הנחתי רגל על הכביש והזדקפתי. דלת הוולוו נפתחה אף היא ומתוכה יצאה הגברת. חשתי עד כמה הייתה נבוכה. אישה מבוגרת, באמת נאה. הגברת צעדה לעברי והתקרבה. היא עוד לא הספיקה לומר מילה אחת כאשר לפתע שמעתי צריחת צמיגים חדה...לנגד עיני התרוממה הגברת הנאה באוויר, מתחתיה הופיעה פתאום סובארו, נשאה אותה מעלה אל שמשתה, ומשם, טראח... השליכה אותה עלי! ע ל י ! הגברת הוטחה עלי. ראשה נפגע ממצחי, בטנה ספגה את המכה מכתפי. נפלתי המום על הרצפה, אי... הגברת נחתה לצדי כאילו היא שק חול. בוםם. הייתי ממש המום, אך האמת... לי לא קרה כלום. קמתי מיד. רכנתי מעל הגברת. מאוד שמחתי לראות את עיניה הפקוחות, נדמה שאפילו חייכה קצת. "מה אתם עושים פה באמצע הכביש?" נשמע מעלי קול היסטרי. הרמתי מבטי. ניחשתי שזהו נהג הסובארו- חיוור, מבוהל ומבולבל. מכוניות נוספות החלו עוצרות, סקרנים הציצו. "שפכו עליה מים" צעק מישהו. פתאום התיישבה הגברת על הכביש ונשענה על גלגל המכונית. השקיתי אותה בשוקו שהיה לי באוטו והסברתי לנהג הסובארו שאני חייב לרוץ. "קח את הגברת, וסעו לבית חולים", הצעתי לו. האיש עיוות את פניו אבל לא אמר דבר. בכוחות משותפים העמסנו את הגברת בסובארו, הזזנו את הוולוו מאמצע הכביש ונעלנוה. הסובארו נסעה. מכוניתי איבדה את כשירותה. לא ניתן היה לנסוע בה. כל מבוקשי היה להזיזה מעט אל לשולי הכביש... החלטתי לשוב ולדחפה בעזרת כוח המתנע. שוב סובבתי את המפתח. סך הכל רציתי להקפיץ את הרכב ימינה לצד הדרך. זזתי אולי שני מטר ובדיוק אז הרגשתי שוב משהו נחבט בי... 'לא עוד תאונת רכב' הרגעתי את עצמי. יצאתי מיד מהרכב לראות את פשר החבטה, ולא האמנתי למראה עיני. מאחורי רכבי היה מוטל קטנוע על הכביש, גלגליו עוד הסתובבו. ליד הקטנוע רבץ בחור, קסדה לראשו, נאנק מכאב. התכופפתי לעברו... את מי אני רואה? זה בועז... השכן שלי, זה עם הכלבה."זה אתה?" בועז נאנח ממעמקי קסדתו, אחז בידו ועוות פניו."מה אתה קופץ כמו צפרדע?" ירה לעברי, חצי צוחק, חצי רוצה להרוג אותי. "שמע, בועז" הייתי בלחץ, "אני חייב לרוץ. שמעת מה קרה למוסקה?" "בטח שמעתי. לידי, ממש לידי הוא נשכב על המדרכה ובקושי הצליח לנשום. אמבולנס הגיע ולקח אותו. שולי, אל תשאל, התפרעה להם באמבולנס". "בועז, אני רץ. אתה תסתדר?" "כן, כן, זה בסדר, סע". הדפתי את האוטו לשולי הכביש ונעלתי את המכונית. חציתי את הכביש בריצה והתחלתי בתנועה לכיוון ההפוך- כרמל. רצתי וחיפשתי מונית. אחת תפוסה, אחת עושה לי תנועות, אחת סתם לא עוצרת. כשכבר שאלתי עצמי אם התוכנית להיום היא לרוץ עד כרמל, שזה מאוד רחוק, בדיוק אז עצרה לידי מונית ריקה. אוףף. "כרמל... מהר" הכרזתי מיד כאשר התיישבתי בספסל האחורי. "היום כולם רוצים מהר." נדמה היה שהנהג מעוניין לפתח שיחה, מה שלא התחשק לי. "מהר כמו מטוס?" האיש ניסה להצחיק. "יותר מהר" השבתי בלי להביט בו. הנהג לא הסתפק במראה, התעקש לסובב ראשו תוך כדי נסיעה ולהביט בי. "אתה יולד?" לא עניתי. מכאן המשיכה הנסיעה בשתיקה. התנועה זרמה היטב ותוך דקות מצאנו עצמנו סמוכים לבי"ח כרמל. "עצור כאן" סימנתי לו. האיש עצר, שילמתי לו ובלי לחכות לעודף יצאתי מהמכונית, טרקתי הדלת ופרצתי בריצה. "שולי, שולי, אני מגיע" חשבתי. רצתי אולי עשרים מטר. בדיוק כשהתחלתי מטפס במדרגות הרחבות לשער בית החולים שמעתי קול נפץ גדול מאחורי. טראח... שוב משהו. כשהסבתי את ראשי לאחור, לא האמנתי למראה עיני. המונית, זו שהביאה אותי לכאן, הסתחררה על הכביש כאילו הייתה סביבון חנוכה. לנגד עיני בצעה סחרור לא יאמן בן חמישה סיבובים לפחות, ואז עצרה. הנהג אשר כה השתדל עבורי נראה מסתחרר אף הוא. שערו הארוך התנפנף לכל עבר. כשהסתיימה ההסתחררות הוא ישב במכוניתו ולא זז. רק לאחר שניות ארוכות הוא פתח את הדלת ולאט לאט... נעמד על רגליו. הסתבר שאוטובוס עירוני הכה אותו באחוריו בעת שיצא לכביש. סחרור כזה, רק בסרטים רואים. מזל שנגמר ללא נפגעים. "שולי", פתאום נזכרתי ופרצתי בריצה אל שער בית החולים. "יום מוזר" עלתה בראשי מחשבה בעת שדהרתי לעבר שער הכניסה. "אולי משהו בי?" באמת מוזר. את הבדיקה הביטחונית עברתי בלי להסתכל על הבודק בעיניו. פניתי מיד לחדר המיון. בדיוק בכניסה נזכרתי... סיגריות. יש קיוסק בקצה המסדרון. רצתי לשם. "שתי ווינסטון, שתי ווינסטון" קולי היה רם מדי. הייתי היסטרי. רציתי לרוץ. הנחתי את התשלום על הדלפק. האיש הביט בי, התפלא על הלחץ אשר ניכר עלי, אך לא אמר דבר. הוא הסתובב אל מדף הסיגריות העצום אשר מאחוריו, נטל מתוכו שתי ווינסטון, הסתובב חזרה והניחם מולי. התכוונתי לקחת את הסיגריות, הושטתי ידי אולם בדיוק באותה שנייה הבחנתי שמדף הסיגריות מתקדם לעברי במהירות... בוםם. כל המדף נפל היישר על ראשו של הקיוסקאי המסכן. הכל לנגד עיני! וואו. עשיתי איגוף ונכנסתי אל מאחורי הדלפק. מדף כבד וסיגריות מכל סוג אפשרי כיסו את הקיוסקאי לחלוטין. הרמתי את המדף הכבד ופיניתי קצת מהמוני הסיגריות אשר קברו את המוכר. האיש ישב המום על הרצפה, אחז בידי ולא הוציא הגה. עזרתי לו לקום ולהתייצב על רגליו. טוב שנגמר בלי פציעה רצינית. בלי לחשוב יותר מדי, חטפתי את שתי הווינסטון שלי ודהרתי לכיוון המיון. בדלת הכניסה עצרתי. רגע. מה קורה פה היום? איזה מין יום זה? מוסקה, נהגת הוולוו, בועז, אולי זה משהו שקשור אלי. נהג המונית, הקיוסקאי? מה קורה פה? "שטויות" שכנעתי עצמי בהיגיון. צירוף מקרים ולא יותר.שוב עמדתי להיכנס ושוב עצרתי. אולי זה אני? לא. בסוף החלטתי לא להיכנס. משהו רע יקרה. אכניס את הסיגריות, ואברח. כך עשיתי. פתחתי את דלת המיון, מולי ישבה פקידה באשנב. "זה לשולי מוסקוביץ" קראתי בקול. זרקתי לעברה את הסיגריות בלי להתבונן בה, מיד סגרתי את הדלת ונמלטתי. יצאתי בריצה מבית החולים ורצתי ברגל עד ביתי. לא דיברתי עם איש ולא הסתכלתי על אף אחד. לכל אורך הדרך הקפדתי לכוון את מבטי לקרקע. עשיתי מאמצים לא להיתקל בעיני אנשים, כך עד שהגעתי לדלת דירתי. רציתי לשתפכם ביום המטורף שעובר עלי. האמת... אולי זו טעות. אני לא יודע. אני מקווה מאוד שאיש מהקוראים לא יפגע. שלא יקרה כלום. אני אומנם בביתי, בכל זאת, עשו לי טובה. היו זהירים מאוד. ממש. אם קראת, אל תעמד מתחת למדפים כבדים, אל תנהג, אל תטפס על סולמות, אל תשחק עם אש, אל תלך לים, אל תאכל מהר... אל תעשה/י כלום. אני מאוד חושש... אני כבר אסתדר... אני חושש לך. |