כותרות TheMarker >
    ';

    פוליטיקה זעירה

    בעיקר על החוויה הפוליטית וקצת על אהבות אחרות-כיצד מתנהלים הדברים במאה ה-21 בין אידאולוגיה למסחר. על האדם כחיה פוליטית, על תרבות ואידאולוגיה. על נושאים שברומו של עולם ועל זוטות מן הקרקעית.

    ארכיון

    0

    הן אפשר ובג'יפ שעבר שאגו בחורים

    40 תגובות   יום חמישי, 1/1/09, 15:21

    אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה
    שזאת תהיה המלחמה האחרונה.
    אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה
    שזאת תהיה המלחמה האחרונה

     חיים חפר

     

    מלחמות העבר היו תקווה לסיומו של הסכסוך. הנה הפעם, כשישכך אבק הדרכים, הצדדים יבינו שהכאב גדול מדי והמחיר כבד מנשוא והמלחמה הזו תהיה האחרונה. בעבר, כל מלחמה נשאה עמה זרעי הבטחה של קץ, כל מלחמה הייתה האחרונה, זו שתאפשר שינוי,  שתפתח פתח למשא ומתן לשלום ולדו קיום. מלחמות העבר היו הבטחה לשחר חדש ולתקווה, גם אם היא הייתה מהולה בעצב רב.

     

     היום כבר אין מלחמות כאלו. אנו מכים באויב, אנו רושפים בו את תסכולנו, אנו חולמים על שחר חדש אך כבר לא מאמינים בו. זו הטרגדיה הגדולה שלנו, זה הסיפור העצוב של המזרח התיכון. המלחמות המתנהלות בו כיום, אין להן אופק. הן לא יכולות להציע פתרון ומזור, רק עוד סיבוב התגוששויות בזירה העקובה מדם.

     

    כאשר צ'רצ'יל הבטיח לבריטים בימי מלחמת העולם השנייה הווה מיוסר, זה היה למען החירות ובשם עתיד טוב יותר. כאשר אהוד ברק מבטיח לנו כיום כי זה לא תהיה מערכה קלה או קצרה, מלבד דם יזע ודמעות, הוא לא יכול להציע לנו עתיד רחוק טוב יותר, זו תמציתה של הטרגדיה האזורית בעשור האחרון.

     

    זו לא רק הכלכלה הגלובלית שכרסמה בסולידריות החברתית זה לא רק המרדף אחר כסף וכוח שסימא את עיניהם של רבים. זהו קודם כל חסרונה של אלטרנטיבה, התנדפותה של התקווה מן הזירה הישראלית. לא במקרה משנת 2001 אחוזי ההצבעה בבחירות בישראל נמצאים בנסיגה. האינתיפאדה השנייה וההתפתחויות החברתיות, הכלכליות והמדיניות, הפכו את הזירה הציבורית בעיני רבים ללא רלוונטית, לכזו שאיננה מציעה מוצא.

     

    התמיכה הגורפת בחברה הישראלית במלחמה איננה נובעת מאהבת הקרב ומחדוות הדם אלא מהכמיהה שהם ילמדו את הלקח. שהם יבינו כבר, את מה שהם מסרבים לקלוט כל כך הרבה שנים, שאנחנו כאן לעד ושאין להם ברירה אלא לקבל אותנו. כל מלחמה כזו מחדש מעוררת את התקווה הרחוקה ההיא שאולי הפעם הם יבינו ואולי זו תוכל להיות המלחמה האחרונה. פיתחנו לעצמנו מערכת מגננה פנימית שיורה בתסכול ובזעם על האחר המכריח אותנו לירות בו.

     

    האמונה המוחלטת שלנו בהכרחיותה של הפעולה הזאת אל מול חוסר האמונה שלנו בתכליתה הם הסיבה לכך שאנו מוכנים לשאת פגיעה באזרחים והפגזות מאסיביות על עזה, אך מתקשים לדמיין כניסה קרקעית של כוחותינו. לא בגלל יכולת מוגבלת לשאת אבידות, כפי שהדבר מתואר בשיח המדיני תקשורתי אלא קודם כל בגלל חוסר הנכונות לשאת בקורבנות שווא.

     

    אנשים מוכנים להילחם כאשר הם מאמינים שהם משרתים מטרה אמיתית וראויה, כאשר הם נאבקים על ערכים, כאשר נכפית עליהם מלחמה. אך כאשר המלחמה נתפסת ככזו שאין בכוחה לשנות המציאות ואין לה יעדים ותכלית, הלגיטימיות של מתקפה אווירית המסבה אבידות קשות לצד השני קיימת בעוד הלגיטימיות של התקפה קרקעית הולכת ומצטמקת.

     

    אנו חיים בעידן של פוליטיקה סימבולית, המנצח הוא מי שהצליח לגבור בקרב על התודעה מי שמצליח להותיר חותם ציבורי-תקשורתי, מי שהצליח ליצור מראית עין. אנו נלחמים מלחמה שבה המושג ניצחון הוא חמקמק, הוא לא נמדד על פי שטח כבוש ולא על פי טבלת ההרוגים, אלא רק על פי הלכי הרוח. לכן, אנחנו מפסידים מערכה הזו, לא בגלל שאין לנו הישגים צבאיים בכל אחד מן הקרבות, אלא בגלל שאת המלחמה הזו לא ניתן לנצח.

     

    הכוח המאחד שלנו במלחמות היה באמונה שגם אם לא מחר יבוא השלום הוא יבוא לבטח מחרתיים. העוצמה שלנו נבעה מן התפיסה שידינו תמיד מושטת לשלום ולבסוף האויב לא יוכל להתעלם מכך. החולשה שלנו, לכן, נובעת מאובדן האמונה באפשרות של התממשות ההבטחה על יונה ועלה של זית. 

     

      

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (40)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      צטט: מולי בנטמן 2009-01-03 10:15:01

      צטט: אורדן, חגי אורדן 2009-01-02 15:29:42

      אחת התוצאות האפשריות של המאורעות הנוכחיים היא השגה של שליטת אבו מאזן גם בעזה ,הכרה של הפלשתינאים באפשרות של חיים לצד ישראל והשגת פיתרון שיאפשר שלום בנינו.

      איני יודע מי ויתר על חזון השלום.

      אני לא.

       

      אני שמח לשמוע שאתה מאמין עדין בשלום, על פי תוצאות הסקרים השונים אתה חלק ממיעוט הולך ונעלם.

      ככל הנראה האפשרות שאבו מאזן ישלוט  בעזה דומה לאפשרות שבאשיר ג'ומייל יהיה נשיא לבנון  

       מולי

       

      כל חיי, סיכוי נמוך להצלחה בדבר מה לא הרתיעו אותי מלנסות ובלא מעט מקרים, להצליח כנגד הסיכויים.

      כמובן כאשר יחס תועלת / מחיר היה ראוי.

       

      אני מאוד מקווה שגם ההנהגה שלנו לא נרתעת לעיתים ,ממעשים בעלי סיכוי נמוך להצלחה, כאשר התוחלת גבוהה.

       

      האלטרנטיבה, להפסיק להאמין בשלום היא איומה ונוראה, תוביל ליאוש לאלימות ולמלחמה.

       

      אני מקווה שאינך מהמתיאשים.

       

      איני מבין מאין כל הניתוחים באשר לסיכוי נמוך להשבת השליטה לאבו מאזן בעזה לקוחים.

      אילו נתונים יש בנמצא היכולים לאושש כאלו ניתוחים ?

      אם הפלשתינים רוצים אי פעם חיים נורמלים בין קהיליית העמים זוהי כמעט האפשרות היחידה האפשרית. 

       

        3/1/09 10:17:

      צטט: ד פ נ ה 2009-01-02 17:01:28


      (טרם קראתי את התגובות וההתייחסות שלי היא לפוסט בלבד)

       

      תודה על ששמת את הדברים כך על השולחן, בבהירות כזו.

      נכון, אין תקווה, משום שסכסוך שמקורו בטיעונים דתיים, של שני הצדדים, לא יכול לבוא לפתרון שישביע את רצון שני הצדדים. מלחמה ששורשיה בדת, מטבעה היא קיצונית בטיעוניה ולא ניתנת לפשרה. שחור או לבן.

      מכאן שאנו במלכוד, הסכסוך הזה יימשך גם בדורות הבאים והבאים והבאים.

      עצוב. מציאותי.

       

       

       

      תודה על דבריך

      לא נעים לי להודות אבל אני עדין רוצה להאמין שאפשר

       

        3/1/09 10:15:

      צטט: זהות גנובה 2009-01-02 15:40:56

      עשית לי חשק לכתוב פוסט על חיים חפר...

       

      עשית לי חשק לקרוא את הפוסט שלך על חיים חפר

       

        3/1/09 10:15:

      צטט: אורדן, חגי אורדן 2009-01-02 15:29:42

      אחת התוצאות האפשריות של המאורעות הנוכחיים היא השגה של שליטת אבו מאזן גם בעזה ,הכרה של הפלשתינאים באפשרות של חיים לצד ישראל והשגת פיתרון שיאפשר שלום בנינו.

      איני יודע מי ויתר על חזון השלום.

      אני לא.

       

      אני שמח לשמוע שאתה מאמין עדין בשלום, על פי תוצאות הסקרים השונים אתה חלק ממיעוט הולך ונעלם.

      ככל הנראה האפשרות שאבו מאזן ישלוט  בעזה דומה לאפשרות שבאשיר ג'ומייל יהיה נשיא לבנון  

        3/1/09 10:12:

      צטט: מיא 2009-01-02 15:10:07

      אתה כל כך צודק. בגלל זה כתבתי כבר איפשהו שאני חושבת שציפי לבני היתה צריכה להתייצב כבר מזמן באולפן הסי.אן.אן ולבכות על הילדים הפלשתינאים המסכנים ששבויים כנגד רצונם בידי שלטון טרור אכזר של החמאס ומחכים שאומות העולם ישחררו אותם מעולו... או משו כזה. פשוט ללכת על הטיקט של בידוד החמאס בעולם והורדתו מהשלטון, גם בכוח צבאי, אבל של ברית בינלאומית ולא שלנו. להפוך אותו למעין קוסובו כזאת. לא לצאת נגדו בצבא מתוחכם אלא במהלך מתוחכם של יחסי ציבור.

       

      הבעיה מיא מתחילה בעובדה העגומה שלעולם לא אכפת... לא ממש

       

        3/1/09 10:10:

      צטט: moshe sidon 2009-01-02 14:23:30


      אולי אין טעם בניסיונות להיות אופטימיים. אני מדבר על עצמי כמובן. אין לנו סיכוי מול הנחישות של הפלשתינאים לגרום לנו להניח לחבל ארץ זה. האמונה הגורפת והמתפשטת של האיסלאם והתמיכה של איראן בטרור לשם טרור כדרך להשתלטות, ועוד סיבות. כל אלה ייגברו לדעתי על העולם המערבי, שבהיותו נאור ומפותח אינו נותן את הדעת לאמוציות וללאומנות. אני מבין את הניסיונות הצבאיים שאנו עושים כמחדל של אין ברירה. אני מבין שהידברות אינה מועילה. אני יודע שדבר לא ישנה את העתיד. המפה תשתנה, בזה אני די בטוח לצערי.

       

      שבת שלום מולי,

      משה

       

      אם אני מבין נכון אתה טוען שבסופו של דבר גורלנו להיעלם מן המפה באזור הזה?

        3/1/09 10:09:

      צטט: גיא-ג 2009-01-02 13:27:39

      ההצהרה שידנו מושתת לשלום דורשת בדיקה.

      ההיסטוריה מגלה שמהתחלה למרות שברמה ההצהרתית תמיד חיפשנו דרכים לשלום בפועל מנהיגינו בחרו לא מעט פעמים בדרך מנוגדת.

      היום יש כבר חלק לא קטן בציבור שמתנגד לשלום בגלוי ופועל ככל יכולתו להפכו לבלתי אפשרי.

      גם רוב הציבור שמצהיר על שאיפתו לשלום לא מוכן לראות את מה שנדרש כדי לממשו.

      הציבור הישראלי מוכן בקלות לקבל גישה לפיה הרג אזרחים בעזה הוא מהלך בדרך לשלום, מוכן לקבל בקלות תיזה של איפוק מצידנו במשך 8 שנים מבלי לשאול מה נעשה כדי למנוע את הקסאמים - מבלי לשאול אם יש דרך אחרת להפסיקם.

      ספינים כמו תישטוש העובדה שהפסקת האש עם החמאס הופרה ע"י צה"ל, כמו הטענה שאנחנו כבר לא שולטים בעזה למרות שאנחנו מחזיקים אותה במצור כבר שנים והקלות בה הם מתקבלים שמים בסימן שאלה את היד המושטת עליה כתבת.

      אני מסכים עם התוצאה אך לא עם העיקרון,  היד הישראלית היתה תמיד מושטת לשלום, רק האופן בו אנו הבנו את המושג שלום לא תאם את המציאות והתרבות באזור ולא כלל כל רצון להכיר בזכותו של האחר.  

        2/1/09 23:40:

      אנשים מוכנים להילחם כאשר הם מאמינים שהם משרתים מטרה אמיתית וראויה,

      כאשר הם נאבקים על ערכים, כאשר נכפית עליהם מלחמה.

      נכון, הבעייה היא ש חיילי הכיפה-הסרוגה נותרו האידיאולוגים האחרונים בצבא, ואולי במדינה בכלל.

      הבעייה היא שהתרוששנו מערכים, והעם מסתפק ב- בּובליל ושווארמה...

       

      כאשר המלחמה נתפסת ככזו שאין בכוחה לשנות המציאות ואין לה יעדים ותכלית, הלגיטימיות של מתקפה אווירית  קיימת ,בעוד הלגיטימיות של התקפה קרקעית הולכת ומצטמקת.

       תציץ בWALLA ותיווכח כי הסקרים מעידים שרוב העם מעוניין בכניסה קרקעית לעזה, מתוך תקווה שזה יביא

      בהמשך לבטחון והפסקת שיגור הרקטות. שורש הבעיה הוא אובדן-דרך ואובדן-ערכים, מהאזרח הפשוט עד ראש-הממשלה.זה מתחיל בבתי-הספר ובטלוויזיה הרדודה כְּים-המלח, וממשיך במֵפקדים שאין להם מושג מה מטרת המבצע.

      לא רק למלחמה אין יעדים ותכלית, לחיים היומיומיים אנשים לא מוצאים תכלית,לכן לא פלא ש:

      "אין שום דבר אשר כדאי למות למענו,בלי תקווה ובלי ייאוש אני פשוט הוזה והחיים חולפים ממש כמו מחזה"

       

      הכוח המאחד שלנו במלחמות היה באמונה שגם אם לא מחר יבוא השלום הוא יבוא לבטח מחרתיים.

      רוב העם הזה לא נלחם בתקווה לשלום, שהרי שלום-אך-שווא. נלחמים למען בטחון.הכח המאחד אותנו במלחמות

      הוא כח-ההשרדות של העם הזה, שבכל דור ודור קמים עליו לכלותו.

       העוצמה שלנו נבעה מן התפיסה שידינו תמיד מושטת לשלום ולבסוף האויב לא יוכל להתעלם מכך.

      אולי כך סברו קוראי "הארץ", אך לא העמךַ. העוצמה נבעה מאחדות, ולגיטימצייה חוצה-מִגזרים לפעולתו של צה"ל.

      החולשה שלנו, לכן, נובעת מאובדן האמונה באפשרות של התממשות ההבטחה על יונה ועלה של זית. 

      החולשה נובעת מאובדן-ערכים ודרך,מאינדיווידואליזם קיצוני, פטריוט המתגייס נחשב פראייר...

      החולשה נובעת מהנהגה-חלולה המוּנעת ע"י תאוות-שלטון, ולא קשובה לעם.

      יונה ועלה של זית זה מהשירים היפים... כאן המזרח-התיכון, ושלום-אך-שווא!

      מה שנותר לנו הוא לחנך לערכים, לפטריוטיות,לציונות,לאמונה בזכות-הקיום לא רק של הערבים אלא גם שלנו.

       

        2/1/09 23:19:

      אם ימלאו אותי בסמים קשים ונחלי-אלכוהול אני מבטיחה להמשיך ולהאמין בשלום.
      המשימה הופכת להיות קשה במיוחד עם מוח צלול ועיניים פקוחות למתרחש מאז הסכמי אוסלו.


        2/1/09 21:53:


      מניסיוני בעבודה עם פלשתינאים, הרחוב הפלשתינאי בשל לשלום. אנחנו פספסנו כל כך הרבה הזדמניות ואני מסכימה איתך שיש תחושה של חוסר אמונה בשלום, חלק גדול מהסיבה נובעת מהניתוק מהחברה הפלשתינאית עצמה מהרחוב, מהאנשים שמשוועים לחיים שקטים ושלווים. צעירים פלשתינאים רוצים חופש תנועה, רוצים לחיות..

      אבל אנחנו לא מכירים, לא נפגשים, לא מתקרבים לפחות מרביתנו..

      יש סיבה לתקווה למרות מה שקורה כיום בדרום, כי יש עם מי לדבר, כי מי שרוצה את מה שאנחנו רוצים, כי יש מי שמכיר בנו.

      זה לא יקרה מחר אולי גם לא מחרתיים, אבל לפני הכל אנחנו כישראלים צריכים להתעורר.

      ואל לנו לשכוח שחיים בקרבנו ערבים שהם אזרחי מדינה ישראל, שלעולם לא יכולו להרגיש חלק מהמדינה הזו, ואם נבחר לא להתמודד עם הסוגיה.. טוב היא כבר מתפוצצת לנו בפרצוף.

      יש ואפשר.. רק להתעורר.

      רותי

        2/1/09 21:41:

      צטט: שרון אבני 2009-01-01 15:43:04

      קודם כל כיכבתי בגלל האיכפתיות שניכרת מכל מילה ומילה,

      אבל לי בא דווקא להראות זווית אחרת. התאספו להם אתמול

      כל ראשי הליגה הערבית, למעט איראן וסוריה (שגם היא גמגמה)

      לא הייתה אף אומה ערבית שלא "נכנסה" בארגון הטרור חמאס.

       

      קראתי את זה, ומטאפורית שפשפתי את עיניי, אם זה המצב,

      ויש התעוררות והתפכחות בעולם הערבי, הרי שם הייתה טמונה

      תמיד הבעיה, כי בינינו מולי, אם נשב בשקט ונודה על האמת,

      גם גדול מנהיגי הימין (השפויים, לא כהנא) ילחץ יד מנהיג ערבי

      על מנת להשיג שקט לארבעים שנה.

       מה שראית זה את האליטות המושחתות של העולם הערבי הפוחדות מזעם ההמונים.אליטות אלה שולטות בכוח הזרוע הדיקטטורי  על אזרחיהן.אם תהיינה בחירות דמוקרטיות אמיתיות וחופשיות,האסלם הפוליטי יעלה.ע"ע אלג'יריה, החמאס בע'זה.האינטרס של האליטות האלה הוא ריסוק האוייב הגדול שלהם. האסלם הפוליטי (שהחמאס מייצג ).האליטות המושחתות חוששות מאוד מהתעצמות האסלם הפוליטי, ועושות הכל כדי לחסלו. אז,לא התעוררות,התפכחות,ולא בטיח'.רק אינטרס החופף כעת לאינטרס הישראלי. ההמונים בעולם הערבי והמוסלמי עוברים טלטלה עזה,כעת ,לאחר מות האידאולוגיות הגדולות,(הלאומיות,הסוציאליזם,הקפיטליזם ) ועוברים  לדבוק באסלם הפוליטי.אלה תהליכים הקורים בתוך העולם הערבי והמוסלמי.ישראל רק מאיצה אותו במקומות בהן היא מתחככת עם הערבים.(התבססות  ישראל בדרום לבנון הביאה לעליית החזב אללה,וההתעקשות הישראלית על שימור הסטטוס קוו בגדה ובע'זה העלתה את החמאס ).

       

        2/1/09 21:05:

      צטט: mosheshy 2009-01-02 20:30:25

      צטט: גיא-ג 2009-01-02 13:27:39

      ההצהרה שידנו מושתת לשלום דורשת בדיקה.

      ההיסטוריה מגלה שמהתחלה למרות שברמה ההצהרתית תמיד חיפשנו דרכים לשלום בפועל מנהיגינו בחרו לא מעט פעמים בדרך מנוגדת.

      היום יש כבר חלק לא קטן בציבור שמתנגד לשלום בגלוי ופועל ככל יכולתו להפכו לבלתי אפשרי.

      גם רוב הציבור שמצהיר על שאיפתו לשלום לא מוכן לראות את מה שנדרש כדי לממשו.

      הציבור הישראלי מוכן בקלות לקבל גישה לפיה הרג אזרחים בעזה הוא מהלך בדרך לשלום, מוכן לקבל בקלות תיזה של איפוק מצידנו במשך 8 שנים מבלי לשאול מה נעשה כדי למנוע את הקסאמים - מבלי לשאול אם יש דרך אחרת להפסיקם.

      ספינים כמו תישטוש העובדה שהפסקת האש עם החמאס הופרה ע"י צה"ל, כמו הטענה שאנחנו כבר לא שולטים בעזה למרות שאנחנו מחזיקים אותה במצור כבר שנים והקלות בה הם מתקבלים שמים בסימן שאלה את היד המושטת עליה כתבת.

       צודק.

       

       

      צודקים.

        2/1/09 20:30:

      צטט: גיא-ג 2009-01-02 13:27:39

      ההצהרה שידנו מושתת לשלום דורשת בדיקה.

      ההיסטוריה מגלה שמהתחלה למרות שברמה ההצהרתית תמיד חיפשנו דרכים לשלום בפועל מנהיגינו בחרו לא מעט פעמים בדרך מנוגדת.

      היום יש כבר חלק לא קטן בציבור שמתנגד לשלום בגלוי ופועל ככל יכולתו להפכו לבלתי אפשרי.

      גם רוב הציבור שמצהיר על שאיפתו לשלום לא מוכן לראות את מה שנדרש כדי לממשו.

      הציבור הישראלי מוכן בקלות לקבל גישה לפיה הרג אזרחים בעזה הוא מהלך בדרך לשלום, מוכן לקבל בקלות תיזה של איפוק מצידנו במשך 8 שנים מבלי לשאול מה נעשה כדי למנוע את הקסאמים - מבלי לשאול אם יש דרך אחרת להפסיקם.

      ספינים כמו תישטוש העובדה שהפסקת האש עם החמאס הופרה ע"י צה"ל, כמו הטענה שאנחנו כבר לא שולטים בעזה למרות שאנחנו מחזיקים אותה במצור כבר שנים והקלות בה הם מתקבלים שמים בסימן שאלה את היד המושטת עליה כתבת.

       צודק.

       

        2/1/09 20:29:

      כל השמלץ השראלי  המוכר והידוע תחת רשימה אחת.זה רק מראה עד כמה ההתנהלות הישראלית באיזור,מאז שהגיע לכאן המתיישב הראשון ועד עתה ,היא התנהלות כוחנית,דורסנית,מתנשאת ואדנותית.

       

       "התמיכה הגורפת בחברה הישראלית במלחמה איננה נובעת מאהבת הקרב ומחדוות הדם אלא מהכמיהה שהם ילמדו את הלקח. שהם יבינו כבר, את מה שהם מסרבים לקלוט כל כך הרבה שנים, שאנחנו כאן לעד ושאין להם ברירה אלא לקבל אותנו. כל מלחמה כזו מחדש מעוררת את התקווה הרחוקה ההיא שאולי הפעם הם יבינו ואולי זו תוכל להיות המלחמה האחרונה.

       

      כן.הערבים מבינים רק כוח.כל כך מבינים,שהם לא הפנימו את הכח הזה במשך 100 שנה.

       

      פיתחנו לעצמנו מערכת מגננה פנימית שיורה בתסכול ובזעם על האחר המכריח אותנו לירות בו."

       

       הישראלים כועסים על שהפלסטינים גורמים לישראלים לטבוח בהם.כמה צדקנות.כמה גלגול עיניים.לא היו אלה הישראלים שאמרו חיל אחד, תמורת אסיר אחד ? טיל אחד ,מול טיל קסאם ?

       

       העוצמה שלנו נבעה מן התפיסה שידינו תמיד מושטת לשלום ולבסוף האויב לא יוכל להתעלם מכך.

       

      נו,הטובים מול הרעים.כל כך ברור.

       

       

        2/1/09 17:01:


      (טרם קראתי את התגובות וההתייחסות שלי היא לפוסט בלבד)

       

      תודה על ששמת את הדברים כך על השולחן, בבהירות כזו.

      נכון, אין תקווה, משום שסכסוך שמקורו בטיעונים דתיים, של שני הצדדים, לא יכול לבוא לפתרון שישביע את רצון שני הצדדים. מלחמה ששורשיה בדת, מטבעה היא קיצונית בטיעוניה ולא ניתנת לפשרה. שחור או לבן.

      מכאן שאנו במלכוד, הסכסוך הזה יימשך גם בדורות הבאים והבאים והבאים.

      עצוב. מציאותי.

       

       

       

        2/1/09 15:40:
      עשית לי חשק לכתוב פוסט על חיים חפר...

      אחת התוצאות האפשריות של המאורעות הנוכחיים היא השגה של שליטת אבו מאזן גם בעזה ,הכרה של הפלשתינאים באפשרות של חיים לצד ישראל והשגת פיתרון שיאפשר שלום בנינו.

      איני יודע מי ויתר על חזון השלום.

      אני לא.

        2/1/09 15:10:
      אתה כל כך צודק. בגלל זה כתבתי כבר איפשהו שאני חושבת שציפי לבני היתה צריכה להתייצב כבר מזמן באולפן הסי.אן.אן ולבכות על הילדים הפלשתינאים המסכנים ששבויים כנגד רצונם בידי שלטון טרור אכזר של החמאס ומחכים שאומות העולם ישחררו אותם מעולו... או משו כזה. פשוט ללכת על הטיקט של בידוד החמאס בעולם והורדתו מהשלטון, גם בכוח צבאי, אבל של ברית בינלאומית ולא שלנו. להפוך אותו למעין קוסובו כזאת. לא לצאת נגדו בצבא מתוחכם אלא במהלך מתוחכם של יחסי ציבור.
        2/1/09 14:23:


      אולי אין טעם בניסיונות להיות אופטימיים. אני מדבר על עצמי כמובן. אין לנו סיכוי מול הנחישות של הפלשתינאים לגרום לנו להניח לחבל ארץ זה. האמונה הגורפת והמתפשטת של האיסלאם והתמיכה של איראן בטרור לשם טרור כדרך להשתלטות, ועוד סיבות. כל אלה ייגברו לדעתי על העולם המערבי, שבהיותו נאור ומפותח אינו נותן את הדעת לאמוציות וללאומנות. אני מבין את הניסיונות הצבאיים שאנו עושים כמחדל של אין ברירה. אני מבין שהידברות אינה מועילה. אני יודע שדבר לא ישנה את העתיד. המפה תשתנה, בזה אני די בטוח לצערי.

       

      שבת שלום מולי,

      משה

        2/1/09 13:27:

      ההצהרה שידנו מושתת לשלום דורשת בדיקה.

      ההיסטוריה מגלה שמהתחלה למרות שברמה ההצהרתית תמיד חיפשנו דרכים לשלום בפועל מנהיגינו בחרו לא מעט פעמים בדרך מנוגדת.

      היום יש כבר חלק לא קטן בציבור שמתנגד לשלום בגלוי ופועל ככל יכולתו להפכו לבלתי אפשרי.

      גם רוב הציבור שמצהיר על שאיפתו לשלום לא מוכן לראות את מה שנדרש כדי לממשו.

      הציבור הישראלי מוכן בקלות לקבל גישה לפיה הרג אזרחים בעזה הוא מהלך בדרך לשלום, מוכן לקבל בקלות תיזה של איפוק מצידנו במשך 8 שנים מבלי לשאול מה נעשה כדי למנוע את הקסאמים - מבלי לשאול אם יש דרך אחרת להפסיקם.

      ספינים כמו תישטוש העובדה שהפסקת האש עם החמאס הופרה ע"י צה"ל, כמו הטענה שאנחנו כבר לא שולטים בעזה למרות שאנחנו מחזיקים אותה במצור כבר שנים והקלות בה הם מתקבלים שמים בסימן שאלה את היד המושטת עליה כתבת.

        2/1/09 08:39:

      צטט: יובז 2009-01-02 08:36:10

      צטט: מולי בנטמן 2009-01-02 07:54:58

      צטט: יובז 2009-01-01 22:18:20

      צטט: מולי בנטמן 2009-01-01 21:13:26

      צטט: יובז 2009-01-01 17:38:57

      מולי,

      כתבת מדוייק לדעתי.

       

       אבל זו בדיוק הבעיה שהפעם כולנו יודעים שזו לא הפעם האחרונה

      זה לא ייגמר עד שלא נמצא הסדר, עד שנלמד לחיות יחדיו ולהבנתי 

      המלחמה הזו לא מקרבת אותנו לקו הגמר

       

      אני לא מסכים איתך. המלחמה הזו בהחלט מקרבת אותנו.

      תראה את תגובת העולם הערבי. תראה את ירדן, את סעודיה, את מצרים.

      בסוף גם בחמאס יבינו שאנחנו מתכוונים להישאר ונוכל להגיע להסכמות.

       

      אולי זה בעצם אנחנו שמפחדים מהיום שנוכל להגיע להבנות

      ומהעימות הפנימי המורכב שמחכה לנו?

       

      עכשיו תגדיר "אנחנו". אולי אתה צודק. אכן מחכה לנו עימות פנימי מורכב מאוד. אני לא מפחד ממנו. גם אתה לא, אבל אולי "אנחנו" כן.

       

       

      מיום רצח רבין הזירה הפוליטית וחלקים ניכרים בציבור 

      הבינו שפינוי השטחים מתושבים ויישובים 

      לא רק שלא יהיה פשוט

      הוא אולי כמעט משימה בלתי אפשרית

       

        2/1/09 08:36:

      צטט: מולי בנטמן 2009-01-02 07:54:58

      צטט: יובז 2009-01-01 22:18:20

      צטט: מולי בנטמן 2009-01-01 21:13:26

      צטט: יובז 2009-01-01 17:38:57

      מולי,

      כתבת מדוייק לדעתי.

       

       אבל זו בדיוק הבעיה שהפעם כולנו יודעים שזו לא הפעם האחרונה

      זה לא ייגמר עד שלא נמצא הסדר, עד שנלמד לחיות יחדיו ולהבנתי 

      המלחמה הזו לא מקרבת אותנו לקו הגמר

       

      אני לא מסכים איתך. המלחמה הזו בהחלט מקרבת אותנו.

      תראה את תגובת העולם הערבי. תראה את ירדן, את סעודיה, את מצרים.

      בסוף גם בחמאס יבינו שאנחנו מתכוונים להישאר ונוכל להגיע להסכמות.

       

      אולי זה בעצם אנחנו שמפחדים מהיום שנוכל להגיע להבנות

      ומהעימות הפנימי המורכב שמחכה לנו?

       

      עכשיו תגדיר "אנחנו". אולי אתה צודק. אכן מחכה לנו עימות פנימי מורכב מאוד. אני לא מפחד ממנו. גם אתה לא, אבל אולי "אנחנו" כן.

       

        2/1/09 08:30:

      צטט: דניאל זיסקינד 2009-01-02 00:02:51

      כתבת נפלא. כאבך מורגש. חוסר ההבנה מדוע השלום עובר דרך ההתכתשות הנוראית הזו משותף לכולנו. זו נחלתו של כל  אדם שואף שלום. כנראה שיש תהליכים הזקוקים לזמן שלהם. גם הצרפתים והגרמנים התכתשו עשרות שנים במלחמות נוראיות עד שהגיעו לתובנות הנוכחיות. וזה היה לפני כחצי מאה בלבד. לא להאמין. ההתפכחות הזו התרחשה לא מזמן. רק בדור של סבינו וסבתינו.

      אני חושב שההשוואה בין צ'רצ'יל ומה"ע לברק והמלחמה הנוכחית נכונה גם בהתייחסות להתנהגותה של בריטניה לפני פריצת המלחמה, צ'מברלין ניסה לרצות את המשטר הנאצי הקיצוני. חזר ללונדון בטוח בהצלחתו לשכנע את היטלר. אנחנו חיכינו שמונה שנים. מספיק זה מספיק. אני סבור, כי אחרי הסיבוב הזה יש סיכוי טוב יותר לכוחות המתונים לחזור ולשלוט בעזה, אזי יש תקווה להגיע להסכמה.

      תודה דניאל על דבריך

      אני שמח לשמוע שאתה עוד מאמין שזה אפשרי למרות שקשה מאוד להשוות את הדברים למלחמות בין גרמניה לצרפת.

      אני גם מקווה שלא צריך טראומה מסדר גודל של מלחמת העולם השנייה, כדי לסיים את פרק המלחמות באזור הזה.

      לצערנו הניסיון מלמד שבכל הקשור לכאן,  כל מלחמה ועימות הולידו פלגים קיצונים יותר

       

       

        2/1/09 07:58:

      צטט: עט להשכיר- ניצה צמרת 2009-01-02 02:01:50

       

      כל דבר בזמנו.

      אחרי מלחמה באה התחדשות

      תרשה לי לצטט

      "... לכל הדברים יש גורל

      מחזור הגורל קרוי נצח ..."

      כי כזה הוא העולם שלנו, מלא במבוכה וחוסר צדק.

      הדרך ליצירת סדר זרועה בהרס.

      אין ניצחון ולא יהיה ניצחון. אבל יש חוקים לשלום. 

       

       

      ניצה, במחזור הקיום האנושי הכולל עליות ומורדות

      רגעי שיא ושפל,

      יש הצדקה לדברים רבים

      אבל לא לכל

      ולא בכל מחיר   

        2/1/09 07:54:

      צטט: יובז 2009-01-01 22:18:20

      צטט: מולי בנטמן 2009-01-01 21:13:26

      צטט: יובז 2009-01-01 17:38:57

      מולי,

      כתבת מדוייק לדעתי.

       

      הכוח המאחד שלנו במלחמות היה באמונה שגם אם לא מחר יבוא השלום הוא יבוא לבטח מחרתיים. העוצמה שלנו נבעה מן התפיסה שידינו תמיד מושטת לשלום ולבסוף האויב לא יוכל להתעלם מכך. החולשה שלנו, לכן, נובעת מאובדן האמונה באפשרות של התממשות ההבטחה על יונה ועלה של זית

      חיים חפר, בשני השירים שהזכרת באים בדיוק לשם. "הן אפשר" אחרי מלחמת השחרור - כאילו "די, עייפנו ממלחמות" ו"אני מבטיח לך" אחרי יום הכיפורים כמו - "די, עייפנו ממלחמות" "אני יודע שכבר אמרתי זאת, הפעם אני מבטיח. די".

       

      זו החוזקה שלנו. מלחמה בכדי להבהיר אחת ולתמיד שאנחנו כאן ומתכוונים להישאר כאן. וידינו לשלום.

      ואם צריך נעשה זאת שוב מהתחלה. מלחמה בכדי להבהיר אחת ולתמיד שאנחנו כאן ומתכוונים להישאר כאן. וידינו לשלום.

      ושוב. ושוב.

      כך גם הפעם. אולי זו הפעם האחרונה.

       

       אבל זו בדיוק הבעיה שהפעם כולנו יודעים שזו לא הפעם האחרונה

      זה לא ייגמר עד שלא נמצא הסדר, עד שנלמד לחיות יחדיו ולהבנתי 

      המלחמה הזו לא מקרבת אותנו לקו הגמר

       

      אני לא מסכים איתך. המלחמה הזו בהחלט מקרבת אותנו.

      תראה את תגובת העולם הערבי. תראה את ירדן, את סעודיה, את מצרים.

      בסוף גם בחמאס יבינו שאנחנו מתכוונים להישאר ונוכל להגיע להסכמות.

       

      אולי זה בעצם אנחנו שמפחדים מהיום שנוכל להגיע להבנות

      ומהעימות הפנימי המורכב שמחכה לנו?

       

       

      כל דבר בזמנו.

      אחרי מלחמה באה התחדשות

      תרשה לי לצטט

      "... לכל הדברים יש גורל

      מחזור הגורל קרוי נצח ..."

      כי כזה הוא העולם שלנו, מלא במבוכה וחוסר צדק.

      הדרך ליצירת סדר זרועה בהרס.

      אין ניצחון ולא יהיה ניצחון. אבל יש חוקים לשלום. 

       

        2/1/09 00:02:

      כתבת נפלא. כאבך מורגש. חוסר ההבנה מדוע השלום עובר דרך ההתכתשות הנוראית הזו משותף לכולנו. זו נחלתו של כל  אדם שואף שלום. כנראה שיש תהליכים הזקוקים לזמן שלהם. גם הצרפתים והגרמנים התכתשו עשרות שנים במלחמות נוראיות עד שהגיעו לתובנות הנוכחיות. וזה היה לפני כחצי מאה בלבד. לא להאמין. ההתפכחות הזו התרחשה לא מזמן. רק בדור של סבינו וסבתינו.

      אני חושב שההשוואה בין צ'רצ'יל ומה"ע לברק והמלחמה הנוכחית נכונה גם בהתייחסות להתנהגותה של בריטניה לפני פריצת המלחמה, צ'מברלין ניסה לרצות את המשטר הנאצי הקיצוני. חזר ללונדון בטוח בהצלחתו לשכנע את היטלר. אנחנו חיכינו שמונה שנים. מספיק זה מספיק. אני סבור, כי אחרי הסיבוב הזה יש סיכוי טוב יותר לכוחות המתונים לחזור ולשלוט בעזה, אזי יש תקווה להגיע להסכמה.

        1/1/09 22:18:

      צטט: מולי בנטמן 2009-01-01 21:13:26

      צטט: יובז 2009-01-01 17:38:57

      מולי,

      כתבת מדוייק לדעתי.

       

      הכוח המאחד שלנו במלחמות היה באמונה שגם אם לא מחר יבוא השלום הוא יבוא לבטח מחרתיים. העוצמה שלנו נבעה מן התפיסה שידינו תמיד מושטת לשלום ולבסוף האויב לא יוכל להתעלם מכך. החולשה שלנו, לכן, נובעת מאובדן האמונה באפשרות של התממשות ההבטחה על יונה ועלה של זית

      חיים חפר, בשני השירים שהזכרת באים בדיוק לשם. "הן אפשר" אחרי מלחמת השחרור - כאילו "די, עייפנו ממלחמות" ו"אני מבטיח לך" אחרי יום הכיפורים כמו - "די, עייפנו ממלחמות" "אני יודע שכבר אמרתי זאת, הפעם אני מבטיח. די".

       

      זו החוזקה שלנו. מלחמה בכדי להבהיר אחת ולתמיד שאנחנו כאן ומתכוונים להישאר כאן. וידינו לשלום.

      ואם צריך נעשה זאת שוב מהתחלה. מלחמה בכדי להבהיר אחת ולתמיד שאנחנו כאן ומתכוונים להישאר כאן. וידינו לשלום.

      ושוב. ושוב.

      כך גם הפעם. אולי זו הפעם האחרונה.

       

       אבל זו בדיוק הבעיה שהפעם כולנו יודעים שזו לא הפעם האחרונה

      זה לא ייגמר עד שלא נמצא הסדר, עד שנלמד לחיות יחדיו ולהבנתי 

      המלחמה הזו לא מקרבת אותנו לקו הגמר

       

      אני לא מסכים איתך. המלחמה הזו בהחלט מקרבת אותנו.

      תראה את תגובת העולם הערבי. תראה את ירדן, את סעודיה, את מצרים.

      בסוף גם בחמאס יבינו שאנחנו מתכוונים להישאר ונוכל להגיע להסכמות.

        1/1/09 21:16:

      צטט: shai.h 2009-01-01 20:04:56


      אנחנו מפסידים מערכה הזו, לא בגלל שאין לנו הישגיים צבאיים בכל אחד מן הקרבות, אלא בגלל שאת המלחמה הזו לא ניתן לנצח. משפט נפלא. מולי. אין זהות, יש פוליטיקה של זהויות; אין מלחמה יש פוליטיקה של לוחמה אלקטרונית ודיגיטאלית. היינו זכאים למלחמת שחרור אחת ולעשרים שנות חסד. הם נסתיימו

       אני מאמין שהחמצנו מספר הזדמנויות (אנחנו והם) שחלון ההזדמנויות הולך ומצטמצם. אבל אני עדין רוצה להאמין שהוא לא נסגר לחלוטין

       

       

        1/1/09 21:14:

      צטט: ורד א. 2009-01-01 19:36:25


      כתבת יפה ומרתק.

       

       תודה ורד

      בעיקר נכתב מעצבות

       

        1/1/09 21:13:

      צטט: יובז 2009-01-01 17:38:57

      מולי,

      כתבת מדוייק לדעתי.

       

      הכוח המאחד שלנו במלחמות היה באמונה שגם אם לא מחר יבוא השלום הוא יבוא לבטח מחרתיים. העוצמה שלנו נבעה מן התפיסה שידינו תמיד מושטת לשלום ולבסוף האויב לא יוכל להתעלם מכך. החולשה שלנו, לכן, נובעת מאובדן האמונה באפשרות של התממשות ההבטחה על יונה ועלה של זית

      חיים חפר, בשני השירים שהזכרת באים בדיוק לשם. "הן אפשר" אחרי מלחמת השחרור - כאילו "די, עייפנו ממלחמות" ו"אני מבטיח לך" אחרי יום הכיפורים כמו - "די, עייפנו ממלחמות" "אני יודע שכבר אמרתי זאת, הפעם אני מבטיח. די".

       

      זו החוזקה שלנו. מלחמה בכדי להבהיר אחת ולתמיד שאנחנו כאן ומתכוונים להישאר כאן. וידינו לשלום.

      ואם צריך נעשה זאת שוב מהתחלה. מלחמה בכדי להבהיר אחת ולתמיד שאנחנו כאן ומתכוונים להישאר כאן. וידינו לשלום.

      ושוב. ושוב.

      כך גם הפעם. אולי זו הפעם האחרונה.

       

       אבל זו בדיוק הבעיה שהפעם כולנו יודעים שזו לא הפעם האחרונה

      זה לא ייגמר עד שלא נמצא הסדר, עד שנלמד לחיות יחדיו ולהבנתי 

      המלחמה הזו לא מקרבת אותנו לקו הגמר

        1/1/09 20:04:

      אנחנו מפסידים מערכה הזו, לא בגלל שאין לנו הישגיים צבאיים בכל אחד מן הקרבות, אלא בגלל שאת המלחמה הזו לא ניתן לנצח. משפט נפלא. מוליק. אין זהות, יש פוליטיקה של זהויות; אין מלחמה יש פוליטיקה של לוחמה אלקטרונית ודיגיטאלית. היינו זכאים למלחמת שחרור אחת ולעשרים שנות חסד. הם נסתיימו
        1/1/09 19:36:


      כתבת יפה ומרתק.

       

        1/1/09 19:34:

      צטט: libi15 2009-01-01 17:26:15

      מולי

       

      כל כך יפה כתבת...

      ולמרות זאת אני חושבת שמלחמה מול ארגון טרור שונה מאשר מלחמה מול מדינה ריבונית (אפרופו הדוגמאות שנתת), ולו בשל העובדה שלמדינה יש תמיד יותר מה להפסיד ובטח אם היא דמוקרטית.

      הרגע נשאל חיים רמון בערוץ 2 האם מטרת המבצע הוא מו"מ עם חמאס מוחלש או הפלת שלטון החמאס והוא גמגם ולדעתי לא כי הוא לא רוצה לחשוף פרטים סודיים מהקבינט, אלא כי  המטרה הסופית עדיין לא ברורה.

      אכן מדינת ישראל, וכנראה גם רוב תושביה, אינם מאמינים בשלום עם חמאס.

       

      יש לי שאלת תם שלא קשורה ישירות לפוסט הזה אבל כן לאחרונים ובטח למצב.

      יש סיבה נראית לעין לכך שאנחנו לא מציעים מקלט לאזרחי עזה?

      כן, ברור לי שלא נשכן מעל מיליון איש אבל לפחות ילדים. זה פשוט כל כך חורה לי השיוויון נפש שבו אנחנו פוגעים באוכלוסיה האזרחית.

       

       אין  ספק שלחימה בארגון טרור שונה ממלחמה נגד מדינה אך המקרה כאן הרי סבוך שבעתיים. כי בראש ובראושנה יש כאן סיפור של עם ושל זהות לאומית

        1/1/09 18:46:

      צטט: שרון אבני 2009-01-01 16:25:13

      צטט: מולי בנטמן 2009-01-01 16:20:21

      צטט: שרון אבני 2009-01-01 15:43:04

      קודם כל כיכבתי בגלל האיכפתיות שניכרת מכל מילה ומילה,

      אבל לי בא דווקא להראות זווית אחרת. התאספו להם אתמול

      כל ראשי הליגה הערבית, למעט איראן וסוריה (שגם היא גמגמה)

      לא הייתה אף אומה ערבית שלא "נכנסה" בארגון הטרור חמאס.

       

      קראתי את זה, ומטאפורית שפשפתי את עיניי, אם זה המצב,

      ויש התעוררות והתפכחות בעולם הערבי, הרי שם הייתה טמונה

      תמיד הבעיה, כי בינינו מולי, אם נשב בשקט ונודה על האמת,

      גם גדול מנהיגי הימין (השפויים, לא כהנא) ילחץ יד מנהיג ערבי

      על מנת להשיג שקט לארבעים שנה.

       

       הסיבה שבשלה האמנו שנים ארוכות שהשלום הוא אפשרי קשורה בדיוק לכך

      שתמיד התייחסנו יותר למדינות ערב ופחות לפלסטינאים.

      אכן השלום עם מדינות האזור הוא היום אפשרי יותר מתמיד

      רק נותר המטרד הבלתי פתיר הזה והעקשן שנקרא העם הפלסטינאי.

      למעשה מכישלון השיחות השלום ב-99 ומאז פריצת האינתיפדה השנייה ב-2000 

      איבדנו את האמונה באפשרות לסיים את הסכסוך הזה.

      הסכסוך עבר טרנצפורמציה מסכסוך ישראלי -ערבי במהותו לסכסוך שהוא קודם כל ישראלי -פלסטינאי 

       

       נכון, רק שבתחושתי שלי, ללא "הגב" של האומה הערבית ידחקו

      הפלשתינאים למתווה של שיחות רציניות, אפילו יותר רציניות

      מימי ערפאת-ברק. במיוחד שהמדינה הערבית המובילה, מצרים,

      מתבטאת כפי שהיא מתבטאת בכזו פרו-ישראליות

       

      מעולם לא התפללתי 'אלוהים שמור עליו' כמו שהתפללתי

      לחיים ארוכים עבור מובארכּ  (כמובן שאני לא תמים

      ויש למצרים אינטרס מובהק להחזיר את אבו-מאזן לעזה).

      ובכל זאת ניכר שהוא נכס פרו-ישראלי

      שכדאי להיעזר בו ומהר לטובת סיום הסכסוך, הוא כבר

      לא צעיר ולך תדע מי יחליף אותו.

       

       

       המתסכל בסכסוך הישראלי פלסטינאי שבעצם גבולות הפתרון ברורות לכולם

      ההבדלים הם רק בשוליים, הבעיה המרכזית של שני הצדדים היא היכולת ליישם הסדר כזה ולהפוך אותו לממשות

       

        1/1/09 17:38:

      מולי,

      כתבת מדוייק לדעתי.

       

      הכוח המאחד שלנו במלחמות היה באמונה שגם אם לא מחר יבוא השלום הוא יבוא לבטח מחרתיים. העוצמה שלנו נבעה מן התפיסה שידינו תמיד מושטת לשלום ולבסוף האויב לא יוכל להתעלם מכך. החולשה שלנו, לכן, נובעת מאובדן האמונה באפשרות של התממשות ההבטחה על יונה ועלה של זית

      חיים חפר, בשני השירים שהזכרת באים בדיוק לשם. "הן אפשר" אחרי מלחמת השחרור - כאילו "די, עייפנו ממלחמות" ו"אני מבטיח לך" אחרי יום הכיפורים כמו - "די, עייפנו ממלחמות" "אני יודע שכבר אמרתי זאת, הפעם אני מבטיח. די".

       

      זו החוזקה שלנו. מלחמה בכדי להבהיר אחת ולתמיד שאנחנו כאן ומתכוונים להישאר כאן. וידינו לשלום.

      ואם צריך נעשה זאת שוב מהתחלה. מלחמה בכדי להבהיר אחת ולתמיד שאנחנו כאן ומתכוונים להישאר כאן. וידינו לשלום.

      ושוב. ושוב.

      כך גם הפעם. אולי זו הפעם האחרונה.

        1/1/09 17:26:

      מולי

       

      כל כך יפה כתבת...

      ולמרות זאת אני חושבת שמלחמה מול ארגון טרור שונה מאשר מלחמה מול מדינה ריבונית (אפרופו הדוגמאות שנתת), ולו בשל העובדה שלמדינה יש תמיד יותר מה להפסיד ובטח אם היא דמוקרטית.

      הרגע נשאל חיים רמון בערוץ 2 האם מטרת המבצע הוא מו"מ עם חמאס מוחלש או הפלת שלטון החמאס והוא גמגם ולדעתי לא כי הוא לא רוצה לחשוף פרטים סודיים מהקבינט, אלא כי  המטרה הסופית עדיין לא ברורה.

      אכן מדינת ישראל, וכנראה גם רוב תושביה, אינם מאמינים בשלום עם חמאס.

       

      יש לי שאלת תם שלא קשורה ישירות לפוסט הזה אבל כן לאחרונים ובטח למצב.

      יש סיבה נראית לעין לכך שאנחנו לא מציעים מקלט לאזרחי עזה?

      כן, ברור לי שלא נשכן מעל מיליון איש אבל לפחות ילדים. זה פשוט כל כך חורה לי השיוויון נפש שבו אנחנו פוגעים באוכלוסיה האזרחית.

        1/1/09 16:25:

      צטט: מולי בנטמן 2009-01-01 16:20:21

      צטט: שרון אבני 2009-01-01 15:43:04

      קודם כל כיכבתי בגלל האיכפתיות שניכרת מכל מילה ומילה,

      אבל לי בא דווקא להראות זווית אחרת. התאספו להם אתמול

      כל ראשי הליגה הערבית, למעט איראן וסוריה (שגם היא גמגמה)

      לא הייתה אף אומה ערבית שלא "נכנסה" בארגון הטרור חמאס.

       

      קראתי את זה, ומטאפורית שפשפתי את עיניי, אם זה המצב,

      ויש התעוררות והתפכחות בעולם הערבי, הרי שם הייתה טמונה

      תמיד הבעיה, כי בינינו מולי, אם נשב בשקט ונודה על האמת,

      גם גדול מנהיגי הימין (השפויים, לא כהנא) ילחץ יד מנהיג ערבי

      על מנת להשיג שקט לארבעים שנה.

       

       הסיבה שבשלה האמנו שנים ארוכות שהשלום הוא אפשרי קשורה בדיוק לכך

      שתמיד התייחסנו יותר למדינות ערב ופחות לפלסטינאים.

      אכן השלום עם מדינות האזור הוא היום אפשרי יותר מתמיד

      רק נותר המטרד הבלתי פתיר הזה והעקשן שנקרא העם הפלסטינאי.

      למעשה מכישלון השיחות השלום ב-99 ומאז פריצת האינתיפדה השנייה ב-2000 

      איבדנו את האמונה באפשרות לסיים את הסכסוך הזה.

      הסכסוך עבר טרנצפורמציה מסכסוך ישראלי -ערבי במהותו לסכסוך שהוא קודם כל ישראלי -פלסטינאי 

       

       נכון, רק שבתחושתי שלי, ללא "הגב" של האומה הערבית ידחקו

      הפלשתינאים למתווה של שיחות רציניות, אפילו יותר רציניות

      מימי ערפאת-ברק. במיוחד שהמדינה הערבית המובילה, מצרים,

      מתבטאת כפי שהיא מתבטאת בכזו פרו-ישראליות

       

      מעולם לא התפללתי 'אלוהים שמור עליו' כמו שהתפללתי

      לחיים ארוכים עבור מובארכּ  (כמובן שאני לא תמים

      ויש למצרים אינטרס מובהק להחזיר את אבו-מאזן לעזה).

      ובכל זאת ניכר שהוא נכס פרו-ישראלי

      שכדאי להיעזר בו ומהר לטובת סיום הסכסוך, הוא כבר

      לא צעיר ולך תדע מי יחליף אותו.

       

        1/1/09 16:20:

      צטט: שרון אבני 2009-01-01 15:43:04

      קודם כל כיכבתי בגלל האיכפתיות שניכרת מכל מילה ומילה,

      אבל לי בא דווקא להראות זווית אחרת. התאספו להם אתמול

      כל ראשי הליגה הערבית, למעט איראן וסוריה (שגם היא גמגמה)

      לא הייתה אף אומה ערבית שלא "נכנסה" בארגון הטרור חמאס.

       

      קראתי את זה, ומטאפורית שפשפתי את עיניי, אם זה המצב,

      ויש התעוררות והתפכחות בעולם הערבי, הרי שם הייתה טמונה

      תמיד הבעיה, כי בינינו מולי, אם נשב בשקט ונודה על האמת,

      גם גדול מנהיגי הימין (השפויים, לא כהנא) ילחץ יד מנהיג ערבי

      על מנת להשיג שקט לארבעים שנה.

       

       הסיבה שבשלה האמנו שנים ארוכות שהשלום הוא אפשרי קשורה בדיוק לכך

      שתמיד התייחסנו יותר למדינות ערב ופחות לפלסטינאים.

      אכן השלום עם מדינות האזור הוא היום אפשרי יותר מתמיד

      רק נותר המטרד הבלתי פתיר הזה והעקשן שנקרא העם הפלסטינאי.

      למעשה מכישלון השיחות השלום ב-99 ומאז פריצת האינתיפדה השנייה ב-2000 

      איבדנו את האמונה באפשרות לסיים את הסכסוך הזה.

      הסכסוך עבר טרנצפורמציה מסכסוך ישראלי -ערבי במהותו לסכסוך שהוא קודם כל ישראלי -פלסטינאי 

       

        1/1/09 15:43:

      קודם כל כיכבתי בגלל האיכפתיות שניכרת מכל מילה ומילה,

      אבל לי בא דווקא להראות זווית אחרת. התאספו להם אתמול

      כל ראשי הליגה הערבית, למעט איראן וסוריה (שגם היא גמגמה)

      לא הייתה אף אומה ערבית שלא "נכנסה" בארגון הטרור חמאס.

       

      קראתי את זה, ומטאפורית שפשפתי את עיניי, אם זה המצב,

      ויש התעוררות והתפכחות בעולם הערבי, הרי שם הייתה טמונה

      תמיד הבעיה, כי בינינו מולי, אם נשב בשקט ונודה על האמת,

      גם גדול מנהיגי הימין (השפויים, לא כהנא) ילחץ יד מנהיג ערבי

      על מנת להשיג שקט לארבעים שנה.

      פרופיל

      מולי בנטמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין