הבקר ראיתי שמים כחולים. גם לא שמעתי אזעקות. החלטתי לנצל את השקט המוזר הזה ולצאת לעיר לסידורים. הזמנתי מונית ויצאתי בלב שמח! עוד כשחיכיתי למונית- ..שמעתי "נפילה"! (ללא אזעקה) אך ליבי כבר ניבא לי... המונית הגיעה. אחרי 3 דקות נסיעה... שוב אזעקה!! הנהג התחיל לנסוע במהירות של 80 קמ"ש מסביב לכיכר קטנה, לשם הגענו כשבדיוק לא היה מקום לעצירה... הוא עלה על מדרכה והצמיד את המונית לקיר חיצוני של בנין כך שהדלת שלידה ישבתי היתה מרחק 10 ס"מ מהקיר. רציתי לרדת.- אי אפשר!.. ביקשתי שיתקרב לכניסה של הבנין שנוכל להיכנס לחדר המדרגות לפי ההוראות של פיקוד העורף, והוא בשלו." כאן אנחנו הכי מוגנים. בתוך המכונית".-כך הוא אמר. מיד עברו לי בראש הצילומים מאתמול של הרכבים שחוררו על-ידי רסיסים של הטילים שנפלו כאן. במו כוורת דבורים כך נראו המכוניות המחוררות. לא היו לי הרבה אפשרויות, רק לחכות ולשמוע... נשמעה "נפילה" , המשכנו... בדרך בכוון הנגדי, טסו אולי 20 ניידות כשהאורות הכחולים , המוכרים, מהבהבים.
בשעה טובה הוריד אותי הנהג, בפתח החנות של האופטיקאי. נכנסתי לחנות היפיפיה ולא היה שם איש. שאלתי- :"יש כאן מישהו"? אין תשובה!!! לאחר 5 דקות שישבתי בחנות לבדי מוקפת במאות זוגות משקפיים- יצא האיש, בעל החנות, מחדר אחורי. איש מבוגר, סימפטי בעל עינים כחולות מלוכסנות. בקושי הספקתי להגיד:-"שלום", מצאתי את עצמי עומדת ב"מרחק נגיעה" ממנו, בין שני קירות צמודים לשירותים של החנות. יש לציין שהאיש היה כל-כך רגוע, עד כדי כך שנוכחותו הרגיעה גם אותי. (זאת פעם ראשונה שאני מחוץ לבית בזמן נפילה והיו 9 כאלו). שאלתי את האיש הנחמד למוצאו והוא אמר לי שהוא נולד בבורמה!. (עכשיו הבנתי גם את עניין השלווה שלו וגם את סיבת עיניו המלוכסנות. רק להסתכל עליו ולהיכנס לנירוונה.) בקיצור, אני והזר, עברנו יחד שלוש אזעקות ו"נפילות", ובין לבין הוא עשה לי גם בדיקת ראיה. (מחזה די הזוי שמדי פעם אני מנתרת מהכיסא עליו נבדקתי לפינת המחסה, ליד השירותים). הגיעה שעת סגירת החנות והוא הציע לי לקחת אותי לביתי. לא רוצה הביתה- רוצה לראות שמים!! היתה לי התלבטות קשה ביני לבין עצמי:- לחזור הביתה אחרי 9 נפילות כל כך צפופות או להישאר בחוץ ביום שטוף שמש... בחרתי באפשרות השניה! החלטתי שהפעם אני עושה מה שבראש שלי, בניגוד להנחית פיקוד העורף, שאגב, הוא זה שהיה אחראי ליציאה המוזרה הזו היות והאזעקות לא פעלו ולא ידעתי שמסוכן בחוץ. נכנסתי לקפה הסמוך- (איפה שכל הערסים)- הקצבתי לעצמי 10 דקות שבהן אני אסתכל על השמש והיא עלי, תוך כדי בדיקת מקום מסתור למקרה של אזעקה נוספת.
המלצרית נורא שמחה שהגעתי. אמרה לי להיכנס פנימה כי זה מסוכן... לא רציתי. היא לחשה לי, שבעל הבית לא ישמע, שהיא מתה מפחד, ורוצה ללכת הביתה, והוא , הבוס לא מסכים לשחרר אותה. מצאתי את עצמי מעודדת אותה תוך כדי ליטוף בלתי פוסק של קרני השמש על פני המיוגעות. סיפרה לי שאתמול הלכה למסיבת סילבסטר במרינה של אשקלון. היא סיפרה בזעזוע שהיו רק-שני אנשים... בזמנים רגילים המקום מאכלס מאות אנשים ושוקק חיים, מוסיקה פנסים בכל הצבעים ויאכטות לצידו.
היא גם הוסיפה וסיפרה לי ש... האופטיקאי (מהחנות הסמוכה אליה) היה בעבר הרחוק חביב הבנות בעיר ושכולן חשקו בו. (אני רק שנה כאן ולא בעינינים). התפלאתי לשמוע, האיש היה מבוגר יחסית ומאד סולידי. לבסוף, נכנסתי לקניון שמתפקד במתכונת מיוחדת, כי הייתי חייבת ללכת לכספומט. איך שנכנסתי ניגשה אלי אישה חביבה שנראתה לי כמו עובדת סוציאלית שמבקשת להרגיע את האנשים. הייתי קצת "נפגעת חרדה". היא הביאה לי כוס מים. שאלתי אותה מה תפקידה והיא ענתה לי שהיא עיתונאית מערוץ 1. בכלל פתאם יש יותר עיתונאים מתושבים, כך זה נראה. היא ביקשה את הטלפון שלי ואמרה לי שתחזור אלי לשם כתבה על מה שקורה כאן. מפה לשם מסתבר שהיא גם חברה כאן בקפה דה- מרקר. היא ביקשה לדעת את הכינוי שלי באתר, אבל סירבתי, אמרתי לה את שמי האמיתי כמובן וכל אחת המשיכה לדרכה. (אוף, זה נראה לי ארוך הפעם), לסיום היום היפה הזה איך שיצאתי , 5 דקות אחרי- ושוב אזעקה... מצאתי את עצמי ב"מקלט" מאולתר= שירותים ציבוריים גדולים עם חצי מתושבי העיר.... משם כבר רצתי ישר הביתה.
(אני רוצה לציין שזה נשמע אולי מזעזע אבל זה לא. מתרגלים לכל דבר מסתבר ובמציאות זה פחות מפחיד ממה שזה נראה בטלויזיה). |