איך הזמן טס כשנהנים. גם כשלא...

נותרו עוד שבעה ימים פחות 9-10 שעות עד לזינוק במרתון טבריה, המרתון הראשון שלי.

עד אתמול כלל לא היה ברור לי שאמנם אגיע לקו הזינוק, גם עכשיו, כשהזינוק מוחשי, צריך לזכור שלברכיים יש תכניות משלהן לפעמים.

מאז הריצה המסכמת שנקטעה בשל כאבים איומים בברך, עברתי טלטלות גופניות ורגשיות איומות. הכאבים בצד החיצוני של הברך היו בלתי נסבלים וגרמו לי לצלוע בקושי כמה ימים, נוגדי הדלקת לא הזיזו, המנוחה לא ממש הועילה, ואז מומחה הברכיים פסק: דלקת ב- ITB כלומר- פציעה מסריחה. לפני שבוע הייתי אצלו, מדוכאת ומיואשת. כבר התחלתי לראות איך השקעה של חודשים ארוכים מתמסמסת, איך החלום שהפך לחלק מרכזי בחיי בחודשים האחרונים מתרחק. הרופא הציע זריקת קורטיזון, הבטיח שזה מקומי ולא משמינים מזה, ואמר שזה מה שעשוי להעלים את הכאב, את רובו לפחות. ההתלבטויות היו קשות, התייעצתי עם כל רץ בסביבה, עם הפיזיותרפיסט, עם רופאים אחרים, שמעתי דעות בעד ונגד. רגע אחד הייתי נחושה בדעתי לקבל את הזריקה, רגע אחריו כבר התחלתי לפקפק. בן הזוג היה בעד: הנזק הנפשי אצלך אם לא תרוצי עלול להיות גדול יותר מהנזק של זריקה אחת בודדת, אם בכלל יהיה נזק כזה. צודק... כבר הספקתי להפוך לאישה הכי עצובה שאני מכירה בשבועיים האחרונים.

בשבת בבוקר הגעתי לחוף כדי לדשדש, לרוץ באיטיות, למרות הכאב, רק כדי לקבל מעט עידוד מוראלי. הצטרף אליי חבר לקבוצת הריצה, דישדש בקצב שלי (10 קמ"ש לכל היותר), שרדתי 11 ק"מ על כביש 4 ולאחר מכן, כאובה אבל קצת פחות מצוברחת, התיישבתי ליד השולחן בטיילת, אליו התקבצו רצי כביש 4, רצי החוף והרצים לבת גלים. שוב העליתי את נושא הזריקה, כולם כמעט היו נגד. אבל להם לא כאב!

לא ויתרתי, ובמוצ"ש יצאתי לרקוד, תנאי הכרחי לשיפור מצב הרוח. מזמן לא רקדתי טראנס בכזו עדינות. הכאב בברך הציק לי וגרם לי לפרוש אחרי 3 שעות בלבד. כשהברך בסדר, פחות מ-5 שעות ריקוד לא נחשב...

מצב הרוח אכן השתפר פלאים, וביום ראשון אחה"צ התייצבתי אצל הרופא, מוכנה לזריקה, ששמה יצא לשימצה כזריקה כואבת מאוד. הפתעה! דקירה קטנה וזהו!  הרופא הבטיח שלא יקרה שום נזק אם ארוץ מרתון כעבור 10 ימים. ואז קרה דבר מוזר- באחת נעלם הכאב שליווה אותי כמה שבועות. המתנתי לראות מאיפה זה יבוא לי, משום ששמעתי רבות על כאבים שלאחר הזריקה... ובכן, הכאב חזר כעבור שעתיים, אם כי באופן מוחלש, ואכן הלך ונחלש, וביום רביעי בבוקר, אתמול, יצאתי לניסוי כלים. 35 דקות ריצה קלה. שום כאב!

יש מרתון!

בערב, לאחר סדרת תרגילי חיזוק רגליים במכון כושר, חשתי איזושהי אי נוחות, לא כאב, והחשש החל להתגנב, שמא השפעת הזריקה תפוג או תתקלקל עד למרתון או במהלכו בשל עומס על הברך. לכן הבוקר ויתרתי על ריצה מטעמי זהירות ויצאתי לשחות 3 ק"מ. אולי פעם אעשה שימוש בכושר השחיה שלי, נתחיל מתריאטלון ונראה לאן נגיע...

זהו, נותרו עוד כמה אימונים בודדים, ריצה אחת בינונית של שעתיים בשבת, ובעוד שבוע המרתון הראשון בחיי.

אני כבר מתרגשת. וחוששת. ומקווה רק לטוב. כבר זנחתי את תכנוני המהירות והזמנים. רק לסיים ללא כאבים בלתי נסבלים (כאבי מרתון "רגילים" תמיד ישנם...), בזמן סביר ובחיוך רחב.

מה כבר ביקשתי?