אם הגשם ימשיך עוד יומיים, היא קיוותה, אז השלוליות יהפכו לים גדול. לאוקיינוס שלא נגמר. המחשבות הילדותיות הצחיקו אותה והיא מעכה את אפה כנגד החלון, מותירה כתם לבנבן, מטושטש. הטיפות היו כבדות, עמוסות, מבוגרות להחריד. היא ניגבה בשרוול הפלנל את האדים ושוב בהתה החוצה. השעון על הקיר הורה אחת ועשרה. בעוד חמש דקות שני תצוץ. עטופה בסוודר החום, מדלגת לתוך כל שלולית אפשרית. האור של חייה.

הגשם נחלש. העצים ניערו את טיפות המים והתכוננו למסעה של הנסיכה הביתה. תיק ברבי מושך אותה לאחור וכתמי בוץ על מגפיה האדומים. אדומים כמו ארטיק.

ענן קל הצל עליה. ילדה במגפיים אדומים קפצה אל השלוליות. לאט, כמו בהילוך חוזר בטלוויזיה. ילדה אחרת עולה במדרגות אל הדירה הקטנה. "אמא?", היא נוקשת על הדלת. "אמא? איפה את? אמאל'ה שלי. מה קרה?". הבכי נמשך רק דקות אחדות. אמרו לה שילדות גדולות לא בוכות. והיא כבר בת שבע.

ילדה במגפיים אדומים מחכה שעה, שעתיים, עד הערב, עד שאבא מגיע. הוא פותח את הדלת, סוגר אותה מאחוריו ואומר לה ביובש: "אמא לא תחזור יותר. תורידי את התיק. בואי, אני אכין לך ארוחת ערב".

ילדה במגפיים אדומים אפילו לא שאלה איפה אמא. היא פחדה מהתשובה, דמיינה ארצות רחוקות, חוטפים שמחזיקים בה עד שתציל אותה. השכנות לחששו שאמא השתגעה, ששני אנשים לבנים לקחו אותה בצהריים. זה היה רק סרטן.

החורף נגמר. המגפיים האדומים נסגרו בארון. אף פעם לא נעלה אותם יותר, והיא גם גדלה מאד. הבדידות היתה תעודת הבגרות שלה, המאהבים החפוזים לימדו את כל השאר. מגפיים אדומים מפלסטיק ממתינים בארון לילדה קטנה שנשארה לבד. לבד.

החיים נמשכים, בלי רגשות מסובכים, בלי געגועים, בלי אבא שעבר לעיר אחרת. ככה, פשוטים. רגילים. זה יכול היה להימשך עוד, אבל אז היא פגשה אותו. נחמד כזה. עד שזה קצת הלחיץ אותה. היא חשבה שהוא יוותר, אבל הוא היה משהו אחר. מיוחד. היא ברחה וחזרה. וצעקה עליו ללא הרף. בוכה ומתחננת שיניח לה לשוב לשם, לבדידות. אבל הוא אהב אותה. הוא נתן לה את שני.