ההיבריס הוא המרכיב הדומיננטי באופיו של אהוד ברק. כבר מגיל צעיר בשרותו הצבאי הוא קיבל מפקידותיו

את הכינוי "נפוליאון". אנשים צעירים הם בעלי טביעת עין מפותחת ומי שבא במגע עבודה איתו הרגיש

ביהירותו המולדת. הוא יודע הכל, אבל הכל ובכל תחום, טוב יותר מכל בן תמותה. מתכונה כזו אין אפשרות

להיפטר והיא נשארה איתו עד היום.

ניסו יועצי תדמית, "אסטרטגים" פוליטיים ועוד תריסר כינויים של המשרה היהודית עתיקת היומין של יושבי

קרנות נותני עצות, לשכנע את ברק, תמורת שכר טרחה לא קטן, שעליו להתאפק ולא להפגין את יהירותו.

לעשות "כאילו" (יעני הישראבלוף הרגיל) הוא שומע ומתחשב בדעתם של הפוליטיקאים שלצידו. ובאמת,

הוא השתדל מאד להציג מצג שווא של פוליטיקאי ליברל נאור שמקבל החלטות תוך התיעצות עם סביבתו.

אך בא מבצע "עופרת יצוקה" והוציא את המרצע מן השק שדקר את מי שהשלה את עצמו שיש ברק "חדש".

אותו ברק יהיר ישן נושן גישש אצל שר החוץ הצרפתי להפסיק את המבצע ליומיים כדי לבחון את תגובת

החמאס, או ששמע ממנו הצעה כזו, על פי גרסה אחרת ומיד הסכים לה. אך היהירות השכיחה ממנו את

העובדה שהוא לא השליט היחיד של ישראל. יש כאן ממשלה וגם ראש ממשלה שהחלטה כזו צריכה להתקבל

על דעתו. אמנם ראש הממשלה הוא איש שהוגש נגדו כתב אישום חמור והוא ממתין, בראש ממשלת מעבר

שבה אסור לו לפטר שרים, לבית המשפט שיפסוק אם הוא עבריין אם לאו. וברק על דעת עצמו בלבד פנה

בהצעה הנ"ל או שהסכים לה ללא התיעצות וקבלת אישור הממשלה. ואת הנזקים הדיפלומטיים, התדמיתיים

והמבצעיים בעת מלחמה, סופגים אנחנו, אזרחי ישראל.

נשאר כעת רק לראות אם איזה תדמיתן חצוף יעיז להטיף לבוחרים שיש ברק חדש, דגם משופר.