כל מי שעסק בתקופה ההיא בהעברת זכויות בדירות באזור חיפה, נתקל בסיפור הזה במוקדם או מאוחר.

עו"ד ס. היה מקובל מאד באיזור פעולתו, ולקוחות רבים צבאו על פתחו לצורך העברת זכויות בדירותיהם.

הבעיות החלו במחצית השניה של שנות השבעים, כאשר מי שרכש דירה באמצעותו בעבר, ניסה למכור את דירתו באמצעות עו"ד אחר.

עו"ד "אחר" זה, מצא כי בכל הרשויות (למעט מס שבח, ולעתים הרשות המקומית) מופיעה כבעלת הזכויות בדירה, משפחה שאין כל דמיון או קשר מיידי בינה לבין המוכרים.

לעתים היה בידי המוכרים עותק מיפוי כח של אדם כזה או אחר לטובת עו"ד ס. – לעתים לא.

בדיקת הזכויות בחברה המשכנת, או בטאבו, במקרים שהדירות נרשמו בו – גילו בנוסף לבעל זכויות קדמון, גם רישום משכנתא עתיק יומין, לעתים לטובת בנק קיים, לעתים לטובת בנק שכבר נבלע במעי גדולים וחזקים ממנו.

בשנות השבעים, כאשר החל הענין להתגלות, ובשנות השמונים ואפילו התשעים, כאשר החלו להגיע לבית המשפט המחוזי בקשות לפסק דין הצהרתי בדבר זכויותיהם של המתגוררים בדירות, קשה היה למצוא מילה שנאמרה בזכותו של עו"ד ס. על ידי הקולגות שלו.

למען האמת, בבקשה אחת, לא התאפק ב"כ המבקש, וכנימוק ראשון בנימוקי הבקשה להכרזת הזכויות, כתב, בעקבות הבדיחה העתיקה: "1. נכס זה טופל על ידי עו"ד ס." 

בתיקים שהגיעו אלי בשנות השבעים וראשית השמונים השתרך לעתים שובל של 3-5 דיירים קודמים מאחורי הדייר הנוכחי.

מאחר שמחיר ההעברה היה קבוע, 1.5% מערך הנכס, ומאחר שערך דירות שיכון אלה לא היה גבוה מלכתחילה, הייתי צריך להסביר למוכרים שלא ניתן להסתפק כשכ"ט במחיר העברת דירה רגילה.

המוכרים היו תמיד מופתעים. "עו"ד ס. טיפל בנו, ואמר שהוא מסדיר הכל".

ודאי. מתים לא משיבים על טענות ותלונות, אפילו היו הם עורכי דין בחייהם. 

מבחינה מקצועית, לא הייתי צריך לפתרון התעלומה. הטיפול ביישור הזכויות עד למוכר הוא טכני בעיקרו, ובשקידה סבירה הצלחתי תמיד להסדירו בלא פניה לערכאות. (תגובה אופיינית של חוכרי עבר בדירה היתה: "איך מצאת אותי?" לא פעם היתה תשובתי: "באמצעות ספר הטלפונים.")  

בהיתקלם במצב כזה – נראה לי שמעטים נקיים מן הנטיה לחשוב שהזולת (קל וחומר – קודמם) הוא בטלן/בור ועם הארץ/אידיוט.

אלא שבעוונותי, אני גם סקרן. האפשרויות המפתות לעיל לא ממש סיפקו אותי כפתרון לתעלומה.

לא סביר היה בעיני שעו"ד יטרח בהכנת ייפויי כח בלתי חוזרים כבר בשנות החמישים, וידווח בשיטתיות למס שבח מיום שנדרש לכך, ודווקא את הסיום יותיר מרחף בחלל.

את הרמז סיפקו לי המשכנתאות.

כשהגעתי אל מוכר ותיק דיו – התבהרה לי התעלומה: כדי לרכוש את הדירה מן החברה, קיבל הרוכש המקורי הלוואה מובטחת במשכנתא.

מי שקנה ממנו, היה זקוק כמובן גם הוא להלוואה לצורך קניה. אלא שבעת המכירה כבר לא היו גובה המשכנתא, ותנאי ההחזר שלה, נוחים כבמשכנתא המקורית.

לכן, סוכם כי הרוכש ישלם למוכר רק את ההפרש בין יתרת המשכנתא למחיר המוסכם, וימשיך לשלם את המשכנתא במקום המוכר. (אתם עוד אתי?)

המחיר ההכרחי – אי השלמת הרישום על שם הקונה עד גמר המשכנתא.

מישהו מכם היה מסוגל לישון לילה אחד בשקט בידעו שאם הרוכש יפספס כמה תשלומים – הוא והערבים שלו נשארים בלי מכנסיים?

מישהו מכם היה מסוגל לישון לילה אחד בידעו שיום יבוא והוא יצטרך לשלם דמי הסכמה מפולפלים למינהל משום שהמוכרים לא שילמו (כמובן) והתביעה נגדם התיישנה? שלא לדבר על כך שהדירה עדיין רשומה על שם המוכר, או בכלל על שם מי שמכר לו, ודי שזה לא שילם מיסים בזמן – כדי שאולי גם יהיה כבר עיקול על הדירה?

מסתבר שאי ידיעת הסכנה היא כדור ההרגעה המושלם.

אז למה נמשך הדבר מעבר לפרעון המשכנתא? נו באמת – משום שאף אחד לא עקב במהלך השנים.

לא המוכרים, שמבחינתם הסתיימה העיסקה עם קבלת התמורה – וגם לא הקונים, שהמשיכו בשגרת חייהם.

ומעבר לשני אלה, משכנתאות ניתנו לעשרים שנה, והאחרונות שבהן הסתיימו רק באמצע שנות השבעים. עו"ד ס. כבר לא היה פעיל באותה עת. 

כן, כמו תמיד, העו"ד עושה מה שהלקוחות מבקשים ממנו – ואז הם צועקים שהוא לא בסדר...