מחסל ת'חסילון
חמש קטנות על מאכל השרימפס (פוסט סטייל זה על המרק קובה).
* הפעם הראשונה
זה היה מתישהו כשהייתי ילד. הלכתי עם ההורים שלי למסעדה בירושלים. אני הזמנתי את מה שהזמנתי, ואמא שלי הזמינה איזה מאכל מוזר שלא הכרתי - שרימפס. "רוצה לטעום?", היא שאלה אותי כשהגיעה המנה. טעמתי. זה היה טעים. טעמתי עוד אחד. גם זה היה טעים. מאוד. למחרת סיפרתי על החוויה לחבר מהכיתה. "אכלת את זה פעם?", שאלתי אותו. "לא, זה לא כשר", הוא ענה לי. האמת היא שעד אותו רגע לא ידעתי שהשרימפס שייך לאותו מועדון אקסקלוסיבי, זה שחבריו מוקצים על ידי האח הגדול הדמיוני שבשמיים, שלכאורה מנהל רישום קפדני מה כל אחד מאיתנו מכניס לקיבתו. נו טוב, אולי בגלל ששרימפס זה מאכל כ"כ קטן, אותו אחינו שבשמיים לא יראה שאכלתי אותו, ולא ירשום לי נקודה שחורה בפנקסו האימתני. ואם לא יתמזל מזלי - נראה לי שטעמו המשובח של השרימפס שווה את הסיכון לשהות בגיהנום.
* כזה קטן. או: It Shrinks
וזו גם הבעיה עם שרימפס: כמה שהוא טעים, ככה הוא קטן. כ"כ קטן שבקושי אפשר לקרוא לזה אוכל. יותר בכיוון של נשנוש. קצת כמו לאכול גרעינים (אבל כאלו שנמשו מהים, ופורקו מראשם, רגליהם ושריונם. Not a pretty sight, אגב). בנוסף, מכיוון שמחירו נוטה להיות ביחס הפוך לגודלו, בד"כ אי אפשר להזמין אותו במסעדה רק בתור המנה הראשונה, כחלק מארוחה שלמה. בהנחה שארנקך לא שמנמן משהו, לא תוכל לשלב אותו עם משהו אחר, ותצטרך להסתפק רק בו. מה שהופך את השרימפס למנה מתאימה יותר לערב, אחרי שכבר אכלת ארוחת צהריים דשנה וממלאת.
* חסילונים להמונים?
את הקונספט הזה של "מאכלי ים זה יקר", ניסתה לשבור מסעדת הגוצ'ה בתל-אביב. כאשר נפתחה לפני כמה שנים, חרתה על דיגלה מכירת מגוון פירות ים במחירים סבירים ושפויים. "פירות ים עממיים" זה חתיכת סטרט-אפ. ובאמת המסעדה שנפתחה ברחוב דיזנגוף שגשגה, ואף התרחבה לעוד סניף באבן-גבירול. הבעיה של הגוצ'ה - מאז ועד היום, היא רמה לא אחידה. איכות האוכל שתקבל שם משתנה בהתאם למזל ולמצב הרוח של הטבח. במהלך השנים טחנתי שם לא מעט שרימפסים, וגם מנות אחרות, בשריות לרוב. כל אלו נעו במנעד שבין "טוב" עד ל"טעון שיפור". טווח רחב מדי למסעדה שרוצה לקנות לעצמה שם מבוסס של מקום ראוי. אבל אם בעבר האיכות היתה לא עקבית, נדמה שעכשיו היא דווקא כן - אבל לכיוון השלילי:
פעמיים יצא לי לאכול בגוצ'ה בשבועות האחרונים. בפעם הראשונה בסניף באבן גבירול, ובפעם השניה בסניף בדיזנגוף. בשני המקומות הזמנתי את אותה המנה - שרימפס בחמאה ושום (הצורה הפייבוריטית שלי לאכול את ג'וקי הים האלה). בשניהם הבעיה במנה היתה זהה - לשרימפס היה טעם גס, לא עדין מספיק. הם לא היו רכים מספיק מבפנים ולא נימוחים כמו שצריך. בשביל 52 שקל ל-12 חתיכות (כצפוי, כמו בכל מקום שמצליח - גם בגוצ'ה ידעו להעלות את המחירים במהלך השנים) - הייתי מצפה ליותר. נראה לי שאוירת המפעל של מטבח הגוצ'ה משפיעה על ההקפדה בעשייה.
ומילה או שתיים לגבי השירות: בסניף באבן-גבירול הושיבו אותנו במרפסת (לבקשתנו) לאחר שהבטיחו ש"חם שם, יש תנורים". תנורים אכן היו, אבל חם שם ממש לא היה. למעשה, היה קר מספיק כדי שנסיים את האוכל בזריזות ונעבור למקום אחר, שמחומם כראוי. "נסה לשים עליך את הצעיף שלי", אמרה לי שותפתי לאותה ארוחה, ונפנפה בצעיף צמר שחור, עבה ומלא נצנצים זוהרים. כן, ממש. וגם אזדכה על הגבריות שלי בקופה... בסניף בדיזנגוף הושיבו אותנו בשולחן שנמצא באמצע כל הבלאגן, כזה שמקשה מאוד להקנות הרגשה פרטית ויוצר אוירה לא ממש אופטימלית לארוחה בשניים. גם בעיות האקוסטיקה במקום לא הקלו, והמילה "מה?" כיכבה במהלך השיחה באותו הערב (לפחות עד שהמקום נרגע והתרוקן קצת). גם את המים שביקשנו שכחו להביא (איכשהו זה תמיד הפריט ששוכחים להביא לשולחן. אולי כי הוא ניתן בחינם?). בנוסף, שותפתי לארוחה התלוננה על ארומה חזקה של טיגון שרימפס בחלל האויר. בקיצור, נראה לי שאני נותן לגוצ'ה איזה פסק זמן, ומנסה את מזלי במקומות אחרים.
* שירות עצמי
ואם פסק זמן משרימפס בגוצ'ה, אז איפה כן? לא יודע, אבל האמת שגם היתה תקופה בה ניסיתי לעשות שרימפס בבית. זה לא שאני בשלן או משהו כזה. רחוק מזה, למעשה. לרוב אני נוהג להתגאות במיומנותי הרבה בתחום ה... חימום. בשנים האחרונות התמקצעו יכולותיי הקולינריות גם לכיוון הטיגון. מאז בכלל אני גאה בעצמי, ואפילו מוכן לעשות לפעמים נסיונות שונים. וזה מה שקרה עם השרימפס הכה אהוב. קניתי שרימפס קפואים בסניף טיב-טעם שנפתח בסמוך לביתי, וקיבלתי מאחד היועצים שם מתכון להכנתם בטיגון. האמת שהמתכון ההוא היה מורכב לי מדי, כך שמהר מאוד התכנסתי לגרסה יותר בסיסית שלו, שהולכת בערך ככה:
- משרים את השרימפס כמה דקות בקערת מים (כדי שירד מהם הקרח). - שופכים קצת שמן למחבת, ומחכים כמה דקות. - שופכים כמות נאה של יין לבן (לא צריך להשקיע במשהו איכותי), ומחכים עד שהעסק ירתח (ביעבוע, אדים). - מכניסים את השרימפסים למחבת, והופכים אותם מצד לצד כל דקה-שתיים. מחכים עד שהם אדומים מספיק ועשויים מספיק.
רוטב לטבילה:
הייתי רוצה מאוד להסביר איך עושים את הרוטב חמאה ושום, אבל כמה שהוא חביב עלי, ככה הוא גם גדול עלי. במקומו "המצאתי" לי מן רוטב בסיסי (טוב, בסיסי מאוד) שגם כן בא לי טוב: - שופכים לצלוחית קטנה כפית מיונז, קצת שמן זית וקצת מיץ לימון. - מערבבים טוב טוב, כדי שהמיונז יהפוך לנוזלי ויתמזג עם שני המרכיבים האחרים. התוצאה לגמרי סבירה, לפחות למישהו כמוני שמאוד אוהב טעם של לימון.
הבעיה היא שזה עדיין לא יוצא ברמה של שרימפס של מסעדה. אולי בגלל (חוסר) יכולת ההכנה שלי, אולי בגלל ההבדל הברור בין שרימפס קפוא שיובא מתאילנד לשרימפס מסעדה שנמשה הבוקר ממי הים התיכון. לכן עשיתי נסיון נוסף, וקניתי פעם שרימפס טרי בחנות דגים ביפו (בסמוך לשוק הפשפשים). למרות האותנטיות והטריות של השרצים, התוצאה הסופית היתה דומה למדי (ודומה מדי) לתוצאה שקיבלתי עם אלו הקפואים. מה שכנראה אומר ש... אני לא הכי יודע להכין שרימפס. Oh well.
* ו(כמעט) לסיום: זכרון אמריקאי
1994. אני כמה חודשים לפני גיוס לצבא. ההורים שולחים אותי לטיול בארה"ב, שם אני מצוות לחברי משפחה שלנו, שגרים בחלקיה השונים של המדינה. החברים הניו-יורקים שלי, שיודעים שבן לוויתם חובב טריפות למרות שהוא יהודון, מבינים לאיפה הם צריכים לקחת אותי. סניף של רשת מסעדות בשם Red Lobster, המתמחה במאכלי ים. שם השרימפס טעים, לא יקר ומוגש בנדיבות. כמה וכמה פעמים במהלך הטיול ההוא אכלתי בסניפי הרשת ההיא. ואם יש משהו שאני מצטער עליו הוא שלא ניצלתי את ההזדמנות הכה מתבקשת ואכלתי את המאכל הידוע הזה, הלובסטר. נראה לי פספוס. מצד שני, לך תבין איך מפרקים את הדבר הזה. נראה לי יותר מדי עבודה, וממש לא נוח. ואני, מה לעשות, מאוד יודע להעריך נוחות.
- ובונוס לסיום: יהונתן גפן כותב על השרימפס, וגורם לי להזדהות עמוקה: "אף על פי שאני יהודי, וכל הזמן חרד, אני גם מת על שרימפס. יש לי חיבה למאכל התועבה הזה. השרימפס הוא באמת חיה די מגעילה. מין ג'וק ימי חלקלק כזה, שממבט ראשון אתה רוצה רק לדרוך עליו. אבל עם טיגון קל בשום ובחמאה, זה המאכל האהוב עלי ביותר... אין לי מושג למה אלוהים לא מרשה לאכול את המעדן הזה. יכול להיות שזה בגלל המחיר". (מתוך "באופן אישי - כל יום שישי")
בתיאבון!
**************
הפוסט הזה מוקדש לד', הג'ינג'ית שבגולה. כמו שאת רואה - מאז שאת שם אני צריך למצוא אלטרנטיבות למי יחסל איתי חסילונים בגוצ'ה. לשרימפס משותף בסן-פרנסיסקו במהרה בימינו אמן!
 |