0
| אני לא מאמינה. הם לובשים את הבגדים. לאן שאני לא מסתכלת אני רואה זומבים בפיג'מות. זה או זה, או המדים הלבנים של הצוות. נדמה לי שאני היחידה כאן על אזרחי.
אלוהים אדירים, השליטו פה חוקים חדשים מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן...???
* * *
כבר התחלתי ברגל שמאל. ואם זה לא מספיק - רגל שמאל שלי צולעת.
איפה היה השכל הישר שלי כשהחלטתי להתייצב פה בשבע וחצי בבוקר? לא יכולתי לחכות עם זה קצת?! מה הנטיות המזוכיסטיות הללו שפיתחתי לי פתאום באמצע החיים?!
שבע וחצי זו שעת בדיקת העיניים של הבוקר. כולם נופלים מהמיטות ומתגודדים מפוהקים וטרוטי עיניים ליד חדר הרופאים. לפני הקפה של הבוקר, לפני מקלחת, ובמקרים קשים יותר, לפני צחצוח השיניים.
לתוך הנוף האנושי המלבב הזה הגענו אני, רגלי הצולעת ותיקי הכבד. דווקא השתלבתי נהדר. בערך כמו בחור בחולצה בורוד זוהר, בג'יפ 4X4, בשכונת מאה שערים בצהרי שבת.
אפילו המזכירה של המחלקה לא מגיעה בשבע וחצי בבוקר, ואין להם ממש מה לעשות איתי לפני שמסדירים את כל ענייני הטופסיאדה. עד 11 בבוקר זה נמשך, ובנתים ישבתי מול עמדת האחיות, בפינת ההמתנה, ספגתי את אווירת המקום וייחלתי לכוס קפה, למחשב נייד, לרעידת אדמה, העיקר שיקרה משהו.
אין לי מושג מי אחראי על השיבוצים במחלקה, אבל זה לא מצא חן בעיני בכלל. נתנו לי את החדר הכי מעפן, בדיוק מול האיזור המתיימר להקרא "חדר האוכל" - אסופה של כסאות פלסטיק ישנים ושולחנות עץ חבוטים, שעליהם מגישים את הארוחות. בפועל, מה שקורה זה שכל החולים והמבקרים שורצים שם רוב שעות היממה, מדברים בינם לבין עצמם לבין ניידם, והשמחה רבה.
שלא תחשבו שלא ניסיתי לבקש העברה. זה לא הלך. רציתי את החדר האחרון בסוף המסדרון, אותו חדר שהייתי בו בפעם הקודמת, מיועד לשני אנשים בלבד, שקט, מרוחק מכל הרעש, סוויטה מלכותית בהשוואה למה שנתנו לי הפעם. אבל כשניסיתי לברר בעדינות אם יש אופציה, הבנתי שאין סיכוי: "יש רק שלוש נשים בכל המחלקה", אמרה האחות האחראית, "אני לא יכולה לעשות העברות. כל שאר החדרים הם של גברים".
שוב גברים! על הכל אתם חייבים להשתלט?! אפילו אי קטן של שפיות בתוך כל החרא אתם לא יכולים לאפשר לי?! נו, באמת. הגזמתם. אין בכם טיפה של רחמים? מה בסך הכל ביקשתי?!
|