השבוע אנחנו חוגגים יום הולדת שבעים לאריק איינשטיין. אם מישהו יכול למצוא לי סיבה יותר טובה למסיבה שיקום.

אריק איינשטין הולך עם כל אחד מאיתנו בדרך יחודית משלו. כל אחד שיקרא את הדברים ירגיש מחובר לחלק אחר, קשה להאמין שאנשים כאן בארץ לא מתחברים לאריק איינשטיין, אני חי לעצמי באמונה שלמה שאין אדם בארץ שלא מתחבר אליו בצורה מסוימת.

איזה זכות גדולה נפלה בחלקנו לשיר שיר הלל שבח והוקרה ביום הולדת שבעים לאיש ששר לנו כאן כבר חמש עשורים?

אריק איינשטיין בשבילי הוא יחיד במינו ועל זה רציתי להקדיש לו בהמון אהבה את הפוסט הזה. בהשתתפות צנועה משלי בחגיגה התקשורתית שאופפת את כולנו דוקא על הרקע הזה שבדרום הארץ מתחוללת לה מלחמה לא פשוטה.

בשבילי אריק איינשטיין הוא בראש ובראשונה ארץ ישראל. אין זה עולה רק מהסדרה של התקליטים שלו שנקראו  בחלקים "ארץ ישראל" אלא זוהי מהות הציונות המודרנית שהתמקמה לה בערים הגדולות. אם יש בשבילי מודל שמשקף יותר את התל אביביות, היא מגולמת בדיוק באיש הזה.

כשאומרים לי אריק אינשטיין אני לא יכול להתנתק מהמכנים המשותפים הרחבים שיש לי איתו. ואין זה חיבור שמתחיל ונגמר בשירים שלו. החיבור עם אריק איינשטיין חובק הרבה מושגי תרבות, שלנו כאן בארץ.

זה מתחיל בזיקה שלנו לספורט. אריק היה אלוף ישראל לנוער, בקפיצה לגובה. זה הישג שלא כל אחד יכול להתפאר בו בסוג הזה של תחרותיות. מי בכלל יכול היום לחשוב על האיש המדהים הזה בעולם האחר, עולם הספורט, שהוא תמיד היה מחובר לו בכל נימי נפשו.  

אריק איינשטין זה הכדורגל הישראלי המתסכל. זה האהבה הבלתי נגמרת ב"אדומה שלי אהובה שלי הפועל תל אביב" ביחד עם השיר של עלי מוהר חברו הטוב, שלא זוכה לחגוג איתו את היומולדת, ששר לו כי "אמרו לו" "שהחולצה האדומה זו לא מציאה".

אריק איינשטיין זה האיש שמחובר לטלויזיה כמו לאינפוזיה רק בשביל לראות משחקי כדורגל. זה האיש ששולט בשמות של שחקני כדורגל בכל העולם, זה האיש שהצליח לשורר לנו בשנת 86 שיר מקורי עם שמותיהם של אותם כוכבים שהשתתפו במשחקי הגביע העולמי בכדורגל שהתקיימו בארגנטינה.

אבל מעל לכל אריק איינשטין זה מוסיקה. מוסיקה שמדברת אהבה. "יש לי אהבה והיא תנצח" זה אותואחד ששר על "האהבה פנים רבות לה" זה האיש ששר לנו את השירים הכי ישראלים שיש ולא במתיקות סכרינית כי אם במזמור ראוי ומשתמר.

השירה של אריק אינשטין בודאי תשאר כאן כאחד מ"נכסי צאן הברזל" של המוסיקה העברית המתחדשת. האיש הזה שנגע בכל דבר שזז כאן בארץ במוסיקה, שדאג לטפח לצידו ולזהות, מעל לכל להקדים ולזהות את המוסיקאים שגדלו כאן, החל בחברו שלום חנוך, אותו אימץ לחיקו והרוויח בגדול את התקליטים שעשה עמו "שבלול" "גיטרה וכינור"  "פוזי"  ועוד, דרך חברו מיקי גבריאלוב (טוב חבל שהם הסתכסכו על שטויות) שאיתו עשה בין היתר את "בדשא אצל אביגדור" 

אריק איינשטיין שלי זה אותו צעיר נצחי, שלקח לי שנים רבות לעכל שגם עליו יש אותות של גיל. זה אותו פרחח ממוצע שמשחק ב"מציצים" לצידו של אורי זוהר חבר נעוריו. זה אותו איש שאי אפשר להתנתק מהביצועים שלו, כשחקן קומי מדהים אם זה ב"חידון התנ"כ" או סתם בסרט "שבלול" או "עינים גדולות" או כל סרט אחר בו נטל חלק.

אריק איינשטיין שלנו כבר בן שבעים שנים. אני נוהג להשוות את הנוכחות שלו לא פעם להיעדרות של אבי הרוחני בעולם המוסיקה ג'ון לנון, וכמעריץ נלהב של יצירת הביטלס יש לי קנה מידה של השוואה מה גדול ההפסד שבחסרונו, של לנון, כשאנו עדים לנוכחות שיש לנו כאן איש נפלא, שיושב בביתו, לא מופיע בכיכרות או באולמות ובכל זאת מבלי לראות את פרנסתו באמפיתיאטרון של קיסריה   הוא האחד והיחיד.

חמש מאות שירים לפחות הוקלטו על ידו במהלך קרוב לחמישים שנות קרירה. זה התחיל בלהקת הנח"ל המיתולוגית, לצידם של יהורם גאון ועליזה רוזן בלהקת בצל ירוק, בשלישית גשר הירקון לצידם של יהורם גאון ובני אמדורסקי, וכמובן בחלונות הגבוהים עם שמוליק קראוס וג'וזי כץ.

אריק איינשטין זה החוט שמקשר אותי לתנועת הנוער "השומר הצעיר יש לו חום בהיר" ואני בכלל זוכר את השריקה של התנועה  בתנועת הצופים.

אריק איינשטין זה האיש שמחבר אותי הכי טוב לסרטים הישראלים הראשונים של, לסרטים של אפרים קישון, בתור זיגי הקיבוצניק המאוהב בחבובה (גאולה נוני) בתו של סלאח שבתי, לה שר את השיר "לי ולך". זה האיש שהופיע בסרטו של פ'וצו "אולי תרדו שם". פשוט תמונות ילדות שלי מחוברות היטב לאיש שהוא גם אגדה בחייו.

בצעירותי אני זוכר שגם שבבית שמעו beatles  לא היו לי מספיק כלים להבין את השפה האנגלית לעזרתי התייצב אריק איינשטיין עם התרגומים שלו לשירי הביטלס, זה היה במספר הזדמנויות. אני הכי זוכר את "מזל"  התרגום של do you want to know a secret " " וכמובן התרגום של "אובלדי אובלדה" של הביטלס וגם שירים של להקות פופ אחרות כמו הטרמולוס.

כגרופי ידוע מאז ומתמיד של שלום חנוך, אני יודע שלחיבור שלו עם אריק איינשטיין היה את ההשפעות האלה שפגעו גם בי. זה התחיל באותו תקליט ראשון של איינשטיין "מזל גדי" תקליט שנכתב ללחנים של שלום חנוך, אותם עוד הספיק להביא מקיבוץ משמרות, לפני שירד ל"תרבות רעה" והתחבר לחבר'ה התל אביבים האלה. מקום ממנו לא שב עד עצם היום הזה.

ההופעה שלו בשיר "פראג" בפסטיבל הזמר בשנת 1969 הביאה אותו לירכתי הבחירה באותו פסטיבל, זו גם היתה סיבה מספיק חזקה עבורו, מדוע בחר להפסיק להופיע בפני הקהל. הוא מאס ב"אמיתות" של הקהל, ואנחנו משלמים כבר ארבעים שנים בערך במילות התנצלות שלא מתקבלות על ידו, והוא צודק!

עשר שנים אחר כך זכיתי להיות בין אותם אלה שזכו לראות את החזרה שלו לשעה קלה, למופע המשותף עם שלום חנוך ודפנה ארמוני. ועם הלהיטים "סאן פרנסיסקו על המים" "עצים"  עם תל אביב על גדות הירקון" . זו היתה הפעם האחרונה שזכיתי לראות אותו מופיע. אחר כך הוא הסתגר בבית כמו שבגין הסתגר כמה שנים יותר מאוחר, אבל לפחות בהבדל דרמטי אחד. הוא לא הפסיק לייצר מוסיקה משובחת גם בכל השנים האלה.

תאונת הדרכים הטראומית שעבר הביאה את התקליט "שביר" עם יצחק קלפטר "צרציל". ואני הולך עם המילים של השירים שהושרו באותו תקליט שלא נחשב למי יודע מה. אולי כי גם אני "שביר"? בעצמי?

אורי זוהר הספיק לחזור בתשובה, הביא לאריק איינשטיין חותנו נכדים ואפילו נינים  שלום חנוך נשאר שם להמשיך ולשיר לנו מהשירים הקסומים של "שבלול" "למה לי לקחת ללב" ועוד מהרפורטואר שאפשר רק לנסות לחדש אותו מפעם לפעם אבל אף פעם אף פעם לא יבוא החידוש כתחליף למקור.

ואף אחד עוד לא אמר מילה על הצניעות, על היותו אדם שהפוזה לא היתה חלק ממנו אף פעם. את השם "שבלול" הדביק שלום חנוך לאריק איינשטיין על זה שהוא מכונס בתוך עצמו "ברלה צא"!!!! כמובן שהפוזה שירתה אותו להיות שחקן קולנוע נפלא, בסרטים עם אורי זוהר זה בולט, גם במציצים וגם בעינים גדולות,

השבוע שמעתי את "סע לאט" כמה אקטואלי, קרוב לארבעים שנה מאוחר יותר השיר הזה "ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל" תיאור תקף על ביקור בעזה גם של חורף 2009.

אי אפשר לסכם בפוסט יהיה עניני אשר יהיה את השירה של אריק. זה המקום שכדאי להפסיק,את הכתיבה ולהשאיר את הבמה לאריק איינשטיין. אנחנו רק צריכים לזכור שאם יש מישהו שמחבר אותנו הכי חזק לאהבה, זה אותו אחד שהבטיח לנו שהאהבה גם תנצח.  עדי גורדון הביא לנו גביע ראשון להפועל ירושלים רק על בסיס האימוץ של השיר הזה, תאמינו לי, הייתי שם ואני יודע. הכל בכוח של אריק איינשטיין.

השבוע הגבתי בפוסט שעסק אף הוא בשירה של אריק איינשטיין ובתגובה שסימתי שם גם אסכם כאן.

אמרתי, שלא אוכל לאחל לו עד מאה ועשרים שנים כי אני לא רוצה לחשוב שבעוד חמישים שנה כבר נצטרך להתרגל כאן בארץ לחיות בלעדיו.  יש אנשים שהולכים עם המדינה הזו בכל. והחשש הזה שהם יעלמו לנו פעם כמו מאים על עצם הזכות שלנו על המקום הזה..

אני שולח לאריק את מירב הברכות והאיחולים שאפשר להעלות על הדעת. אחרי הכל האיש הזה עבורי הוא מעל לכל הסמל של האהבה. הטהורה, הבתולית, הכנה והאמיתית. עד היום אני מוצא את עצמי פעמים רבות, כמעט כל יום שר משירי האהבה שלו לעצמי ולא רק לעצמי את השירים אליהם אני הכי מחובר והם כולם מדברים אהבה. "אל תותרי עלי", "חמוש במשקפים"  "זו אותה האהבה" ועוד היד נטויה, כי למדנו מאיינשטיין ש"האהבה פנים רבות לה"    והנה עכשיו, כבר בגיל שבעים אני מרגיש שאני אפילו לא מסכם. ומחזיר לאריק במילים שלו. "כשהיינו צעירים את זוכרת, אז פרחה האהבה והיום אחרי שנים (שבעים!!!) אין אחרת, זו אותה האהבה!!!