להבטחות היו משמעות כשהייתי קטן; אני בטוח שהיו להן. אם אבא הבטיח לקחת אותי למוזיאון המדע, יכולתי להיות בטוח שאבא ייקח אותי למוזיאון המדע; ואלי גם יגדיל לעשות וייקח אותי להיכל הספר ובפעם הראשונה אני אראה תמונה של סבא.

"אבל הבטחת" היה טיעון מנצח; אני זוכר שהוא היה. "אני לא אוכל בסוף לבוא לקחת אותך מבית הספר". 

"אבל הבטחת!" ובאמת, כמו שעון שוויצרי, הוא לא היה מגיע ואני הייתי מקבל איזו מתנה בערב כפיצוי. כי הבטחות צריך לקיים.

מתישהו בתהליך ההתבגרות שלי, של כולנו, הבטחות הפכו להיות אמצעי אסטרטגי. כשאני אתפוס את הציניקן שחשב בפעם הראשונה שהוא יכול להבטיח ולא לקיים, אני אהרוג אותו. קודם אני אבקש חתימה, כי אין עוד אנשים שאפנות שהם התחילו תפסו כל כך חזק.

זה נשמע ילדותי לומר למישהי שמספרת לך שיש לה מישהו אחר שהיא הבטיחה לצאת אתך לטיול שבוע הבא. אבל אני ילדותי קצת, או הרבה, אינפנטיל אמתי, יש שיאמרו; וזה בדיוק מה שאמרתי לה.

אני זוכר את השם שלה, זה מרגיז, היא לא שווה שאני אזכור את השם שלה. היא לא שווה שום דבר מהדברים שהייתי ואינני עוד. גם את השם שלו אני זוכר. ראיתי אותו. פגשתי אותו. הוא לחץ לי יד ואמר לי כל הכבוד שנסעתי כל הדרך לשם  רק בשבילה; הוא לקח אותה אליו לחדר אחרי שהלכתי. 

התקשרתי מתחנת הדלק לשאול אם היא רוצה שאני עוד אקפיץ לה סנדביץ', אבל היא לא ענתה. ברדיו היה סוף שבוע רגוע והכול היה מלא שירי פרידה. "תחזירי לי את הכסף, כלבה", שר בן פולדס, ואני חשבתי שאני סתם.

אני באמת סתם.

היא לא שווה פצע שאני אחטט בו. הראשונה שבגדה לא שווה את זה, וגם לא השנייה, ועל אחת כמה וכמה היא לא שווה את זה.

בלוג. הבלוג. הבלוג שלה. שבועיים אחרי שנפרדנו היא כתבה על הבחור הנפלא שאתה. התאוששות מדהימה, חשבתי. המשכתי לקרוא, כי כשאני מזיק לעצמי אני הכי טוב לי. החודש הכי טוב שהיה לה בחיים והיא מאוהבת ומאושרת ויש לו גדול. ומחיתי דמעה והמשכתי הלאה. 

התעוררתי באמצע הלילה ומשהו היה ממש לא בסדר. חודש. החודש הכי טוב שהיה לה בחיים. חודש. נפרדנו לפני שבועיים, בדיוק. חודש. רצתי להקיא. אני מגיב פיזית, תמיד.

יושבים מחוץ לבסיס באר שבעי, והיא אומרת לי שבגדו בה פעמיים והיא בחיים לא תבגוד. הבטיחה. זה היה שלושה שבועות לפני שנפרדנו. מתמטיקה ארורה.

היא הסתכלה אליי ברחמים ואמרה "אז הבטחתי. חשבתי".