יש יופי בעולם הזה. יופי שגולש עד גדותיו בתוכך. ואין לי מושג מה עושים עם זה.

כשאני רואה את דיוויד באיזו תנוחה חמודה מקסימה שעושה לי לרצות אנ'לא יודע מה. בא לי לחבק אותה עד כלות אבל זה לא פותר את העניין.

כשאני רואה מישהי יפה עד יפהפייה ברחוב. I WANT TO OWN HER. אם זה בזיון שיכבוש אותה או לגרום לה להתאהב בי. וכך היא תהיה שלי.

אבל זה חסר משמעות. זה ריק. זה חלול המושג של להיות בעלים של משהו. זה רק צורת חשיבה.

זה גברי פרימיטיבי משחר האבולוציה.

זה מה שמחבר אצל כל כך הרבה אנשים בין אהבת הארץ לרצון הלוהט לכבוש אותה ולהיות הבעלים שלה.

זה הכל אותה אנרגיה.

ואני מרגיש אצלי אישית שיש בזה גם רצון לחנוק את היופי. להרוג אותו. לשלוט עליו כדי שלא ישלוט עליך.

להפוך את אותה יפהפייה מסתורית ברחוב לזאת שתראה בבוקר קמה עם פנים מכורכמות ומסוידות עם איזה חצ'קון רענן ואז היופי המושלם וה-POWERFULL הזה יאבד את האחיזה שלו עליך.

או לחבק את דייוויד עד שהרעב הזה אליה מתפוגג  לאיטו.

אז מה עושים עם היופי הזה?

עוד משהו שאני נותן לעצמי את כל השהות ללמוד.

עוד משהו שאני מנמיך את החרדה בקשר לזה שאין לי כל כך מושג קלוש בקשר אליו.

וזה עוד דבר שמתקשר לבחירה ברצון בחיים לבחירה בהתכרבלות במוות.