באמצע כל הבלגאן של הריקודים, העראק והשמפניה הצלחתי לחבר הברה אחת לשנייה ואמרתי משהו על זה שציפור קטנה לחשה לי שיש בבית מרק עוף.

אז מזגת וחיממת לי קערה של מרק, וככה מצאנו את עצמנו מתיישבים אחד מול השני, שיכורים עד כלות וכלוט, כשבינינו שולחן עץ, עליו ספרים ומחברת במין פינת למידה כזאת.

מנורת לילה כחולה האירה עלינו כשסיפרתי לך שאחרי כל השנים האלה שהיתי בטוחה שאני שחקנית בלב ובנפש, הולך ומסתמן שעדיין לא סיימתי ללמוד את כל מה שצריך כדי לאכול את הבמה ולהשאיר צלחת ריקה.

אתה מצידך אמרת שאתה מאמין בי, ושאם אני אוהבת את זה, שפשוט אמשיך לעשות את זה, ושאתה תמיד תהיה שם בשבילי. שמחת שיכולת לשבת מולי ולראות אותי לוגמת מהמרק, ולרגע קטן אחד לשנינו היתה תחושה של בית, למרות שזה לא היה הבית שלנו.

אני זוכרת שראיתי אותך מחייך לפרקים בלילה ההוא, וזה לא מעט בשביל אדם שמצליח להתבאס על החברים שלו שמארגנים לו הפתעות בימים מיוחדים בשנה.

אף על פי תחושת העגמומיות ששררה באויר שעמד בינינו, בעקבות תובנות הבמה שלי שהתערבבו עם חוסר שביעות הרצון שלך מההפתעה שהכינו לך, למרות ואולי בזכות האלכוהול שהיה מאד נוכח בתוכנו בלילה הזה, אלה היו רגעים שבהם הרגשתי בפה יחד עם המרק המחמם הזה את טעמה של חברות אמת.