עובר על התמונות ממפגש החברה.

 אני לא אוהב להצטלם, בדרך כלל אני הולך הצידה או מסובב את הפנים שלי.

אז איך יכול להיות שאני מתאכזב ממספר ההופעות הקטן שלי בתמונות?

וכולם עושים פרצופים ובכלל נראה שהיה שם ממש כיף...

ורק אני כאשר טורח להצטלם, נראה עם ארשת רצינית ששמורה לצילומים של להקות רוק כבד.

ובלתי נמנע, במוחו של החופר לעצמו, מה הנפקדות מהצילומים מעידה על המצב החברתי.

חוסר שייכות?

כי בזמן שאני מפתח את הפוזה הייחודית שלי לצילומים, שכוללת למצוא את הזוית שבה הצילום הכי מחמיא לי, והבעה מיוחדת ובכלל, שיראו את הצילום ויגידו מי זה הבחור הזה? כמה הוא מיוחד ושונה, איש לא הצטלם כך בעבר, מקורי, מסקרן.

והבחורות: אני רוצה להכיר אותו.

ובדוקומנטרי שיעשו עליי יהיו להם תמונות כאלה מגניבות, שמי שיראה יגיד, אני רוצה להיות הוא, תראו, זה חי את החיים, איזו נוכחות יש לו. כמו צילומים של להקות שאני אוהב שנטעו בי את הרצון להיות הם, לחיות את החיים שלהם.

בזמן שאני מפתח את הפוזה הזו אני לא מצטלם.

ואחרים כן.

ובזמן שאני מנסה לחיות בצורה שתשתקף ככה בצילומים, אחרים, בשיא חוצפתם, חיים את החיים ולא מחכים לי.

בינתיים אני רק קצת מצטלם, ורק קצת חי..

(ידעתי שבסוף אגיע לאנלוגיה)