אמהות, נשים, נערות, אחיות, חברות-של אם היינו צריכות להחליט החלטות, למשל-הפסקת אש בעזה, כן או לא, איך היתה נראית ההתנהלות הלא פשוטה בכלל הזו? נכון, במשרד החוץ ישנה ציפי לבני, אשה לכל הדעות, אבל עדיין הרוב המכריע של מי שקובעים וחורצים פה גורלות של מדינה, של עם, ושל כל היחידים שבונים אותו, הם הגברים. במדינה הקטנה והפרטית שלי, שני הגברים האהובים שלי, האיש שלי ששנותיו כלוחם מדברות מפיו, והילד-חייל שלי, שהלהט שלו לצאת ולהיות לוחם מדבר מפיו-והוא שש אלי קרב, מחכה "להכנס בהם, אמא", ושניהם כאחד לא מוכנים לשמוע משום הפסקת אש. מצאתי את עצמי אומרת לשניהם, לכל אחד לחוד, שניה לפני שנסגור את הנושא הזה, ולא נדבר עליו כי לא נגיע בו להסכמה-אני לא אשכנע אותם, וגם לא הם אותי-שלהט הטסטוסטרון שבוער בהם צריך בשביל השוואת טמפרטורות להתערבב מעט עם ההורמונים הרגשיים-נשיים: הרצון לשמור ולגונן (לעומת הגבריות שרוצה להגן), הסובלנות והסבלנות, היכולת הנשית לגמישות, שיתוף פעולה, והתפשרות, ואז אולי התכונות המשלימות האלו של היין-יאנג יעזרו למצוא את הדרך לפתרון שפוי של הפסקת אש בכוונה אמיתית משני הצדדים, מתוך הבנה של שני הצדדים גם יחד שאפשר גם אחרת, ולא הפסקת אש כזו שהגברים היקרים שלי מבית מתנגדים לה, מחשש שתשמש להתחמשות לצורך המשך הירי, אלא מכוונה אמיתית להפסיק את מצב הלחימה משני הצדדים. |