מהטלוויזיה בקעו קולות של איזה שפה מוזרה - חשבתי שאני חולם שוב על פרסומת של אלון מזרחי בפרסומת לברליץ' - "עררררר יו טוקינג vit מי ?".

נו בטח זה שוב איזה שהוא דובר ממדינת עולם שלישית שיש לו קשיי ביטוי.

רגע, בעצם יש כיתוב ISRAEL, ולידו "מינסטר". אבל לא מבינים מילה ? "מה הוא אומר ?" - שואל גם אריק איינשטיין כפי ששאל ב"לול".

פתאום צונח לו לאולפן חסן כנסיך מבל אייר, בחליפת ורסצ'ה מהודרת עם חיוך מאוזן לאוזן ומיישיר מבט ופותח  בשטף כשבידיו תמונות צבע. השדר מלונדון לא יכול לעמוד בפרץ השטף והקולחות ומחייך במבוכה כלא מאמין, סוף סוף יש משהו שיודע לדבר!

אמצעי התקשורת ממלאים תפקיד כפול: מחד גיסא, הסכסוכים השונים מספקים אירועים בעלי חשיבות חדשותית הזוכים לסיקור תקשורתי. מאידך גיסא, אמצעי התקשורת אינם יכולים להישאר נייטרלים במערכה, משקיפים מן הצד. כל ההתייחסות לסכסוך ולמערכה בעזה וכל סיקור תקשורתי, כרוך בבררת האירועים ובהצגת הנושאים בנוסח מסוים ומזווית ראייה מסויימת. משום כך, עלול אחד הצדדים בקונפליקט להרגיש קיפוח או איזה שהיא מגמה של התקשורת לרעתו.

כך, מעבר למאבקים ולמלחמה הקשה בשדה הקרב מתחוללת מערכה לא פחות חשובה והיא בשדה אחר - שדה התקשורת. אבי אמר לי תמיד: "אם אתה לא שולט במשהו כראוי, צא ולמד ורק אח"כ תתעסק בכך".

אלא שהצד הישראלי לא עובד ע"פ העיקרון הזה ולא למד את הלקח. חדשות לבקרים אנו שומעים דוברים שונים ומשונים המדברים בשפה קלוקלת, מסרים לא ברורים, חומרים לא משכנעים ונתונים לא אחידים.

לעומתם, הצד הערבי שלצידו אנשי אקדמיה בכירים שלמדו את השפה האנגלית על בורייה, מנצלים את כישוריהם ופשוט עושים לנו "בית ספר לדוברות ויחסי ציבור".

אנחנו זוכים בכך לשלוש מכות: עיצוב דעת העולם נגדנו, חיזוק עמדות של אלה שכבר נגדנו והמרת דעות של אלה שדווקא נוטים לטובתנו ועוברים לצד האויב או שפחות תומכים בנו ובפעולותנו. כך שיוצא שגם הדימוי שלנו נפגע ושוב אנו זוכים למהלומה נוספת בצד התקשורתי. יש לנו 'איל ארדים', 'אדלרים' ואנשי תקשורת מהשורה הראשונה - למה שלא יקימו בעזרתם מערך תקשורת מבוסס ומקצועי שידע לתת תשובה ראויה ומכובדת גם במערכה הזו שיש לה משמעות כה נכבדת ?