קראתי את הספר הזה המון פעמים

בכל פעם התרגשתי מחדש

מנסה להביא לכאן תמצית דלה ועילגת בתרגום חופשי

המקור מדהים ומעולה.

http://www.online-literature.com/wilde/177/

הנסיך המאושר / אוסקר ווילד.

גבוה מעל העיר, על עמוד גבוה היה פסל של הנסיך המאושר.

הוא היה מכוסה כולו בעלי זהב דקיקים,

העיניים שלו היו מאבני ספיר בהירות ועל ידית חרבו היה משובץ אודם גדול.

הפסל היה מאוד יפה וכולם אהבו והעריצו אותו.

לילה אחד עברה מעל העיר סנונית קטנה שהייתה בדרכה למצריים

והתעכבה בדרך כי התאהבה בקנה סוף אדום.

כשהגיעה אל העיר וחיפשה מקום ללון ראתה מרחוק את הפסל הגבוה

של הנסיך והחליטה לנוח למרגלותיו,

היא שמחה על כך שמצאה לעצמה חדר שינה מוזהב והתכוננה לשינה.

פתאום נפלה עליה טיפת מים,

זה היה מוזר כי לא היו עננים בשמים.

ואז נפלה עליה טיפה נוספת,

מה התועלת בפסל, חשבה לעצמה

אם אינו יכול אפילו להגן עליה מפני הגשם?

היא החליטה לעוף משם ולחפש לה איזה ארובה חמימה

שתגן עליה מהקור והגשם.

רגע לפני שעפה נפלה עליה טיפה שלישית.

היא הסתכלה למעלה וראתה את עיני הנסיך המאושר

מלאי דמעות שזלגו על פניו הזהובות

פניו היו כל כך יפים באור הירח והסנונית הקטנה התחילה לרחם עליו

"מי אתה?"

"אני הנסיך המאושר"

"אז למה אתה בוכה?, הרטבת אותי"

"כשהייתי חי והיה לי לב אנושי לא ידעתי מה הן דמעות

כי גרתי בארמון שהיה מוקף חומה,

הכול סביבי היה נהדר ואני אף פעם לא שאלתי מה יש מעבר לחומה

וכך חייתי והייתי מאושר,

עכשיו כשאני מת שמו אותי במקום גבוה ואני יכול לראות מכאן

את כל הכיעור והמצוקה שמעבר לחומה

ולמרות שליבי עשוי מעופרת אינני יכול שלא לבכות..."

"מה, הוא לא מזהב?" שאלה הסנונית

"רחוק מכאן אני רואה אישה ענייה שתופרת שמלה שאותה תלבש הנסיכה בנשף,

במיטה לידה שוכב בנה החולה,

הוא קודח מחום והיא לא יכולה לטפל בו ולכן היא בוכה

אולי תביאי לה את האודם מידית החרב שלי?"

אני צריכה לעוף למצריים, אמרה הסנונית

"סנונית, אנא הישארי איתי רק לילה אחד

הילד כה צמא ואימו עצובה כל כך."

קר כאן מאוד, אבל אשאר איתך לילה אחד

הסנונית הוציאה את אבן האודם ועפה איתה מעל העיר,

כשהגיעה לבית ראתה שהתופרת נרדמה,

היא הניחה את אבן האודם על השולחן

ונפנפה בכנפיה מעל מיטתו של הילד הקודח

שחייך אליה ונרדם חזק.

הסנונית חזרה אל הנסיך המאושר וסיפרה לו מה עשתה.

"מעניין, כל כך קר ובכל זאת אני מרגישה חמימות נעימה" ואז נרדמה

בבוקר חשבה לעצמה בשמחה שהלילה תעוף למצריים...

למחרת כשבאה להיפרד מהנסיך המאושר

הוא סיפר לה על סופר צעיר שיושב בעליית הגג

וכותב מחזה כשהוא מתעלף מרעב

"אשאר איתך עוד לילה אחד" אמרה הסנונית טובת הלב

"הוציאי אחת מעיניי שעשויה מספיר נדיר והביאי לו" ביקש הנסיך

הסנונית בכתה ואמרה לנסיך "אני לא יכולה לעשות את זה"

הנסיך ביקש שתעשה כפי שציווה אותה

והיא הביאה את הספיר אל הסופר שנראה ממש מאושר.

למחרת באה הסנונית להיפרד מהנסיך לפני שהיא עפה למצריים.

הנסיך סיפר לה על ילדה קטנה שמוכרת גפרורים לפרנסתה

שכל הגפרורים נפלו לתעלה ונרטבו ועכשיו היא בוכה.

"אנא סנונית, הוציאי את עיני השנייה והביאי אל הילדה", ביקש

"אשאר איתך עוד לילה,

  אך לא אוכל להוציא את עינך השנייה כי אז תהיה עיוור לגמרי" אמרה הסנונית

הנסיך ביקש שתעשה כפי שציווה אותה

והיא הביאה את הספיר אל הילדה שרצה צוחקת ומאושרת הבייתה.

חזרה הסנונית לנסיך:

"עכשיו אתה עיוור, לא אוכל לעזוב אותך, אני נשארת לתמיד"

"לא סנונית קטנה, את חייבת לעוף למצריים", אמר הנסיך

"אני נשארת!!!", אמרה הסנונית ונרדמה לרגליו של הנסיך.

למחרת ישבה כל היום על כתפו של הנסיך העיוור וסיפרה לו על מסעותיה בעולם

"סנונית קטנה יקירתי" אמר הנסיך,

"את מספרת לי על נפלאות, אך הנפלא מכול הוא הסבל של בני האדם,

אין סוד גדול יותר מאשר עוני ומצוקה.

עופי מעל העיר וספרי לי מה את רואה"

והסנונית עפה וראתה את העשירים בבתיהם היפים, את הקבצנים הרעבים,

שני ילדים קטנים ומחובקים רועדים מקור ורעב.

הסנונית חזרה לנסיך וסיפרה לו מה ראתה.

"אני מכוסה בזהב", אמר הנסיך,

"הורידי את הזהב מעל גופי, עלה אחרי עלה וחלקי לעניים"

הסנונית עשתה את מה שביקש הנסיך,

הורידה את כל עלי הזהב עד שהנסיך נשאר אפור וקודר.

ואז הגיע השלג והכפור

לסנונית הקטנה נעשה קר יותר ויותר

אבל היא לא רצתה לעזוב את הנסיך כי היא אהבה אותו מאוד

היא ניסתה לנענע את הכנפיים כדי להתחמם

היא הצליחה לעוף אל כתפו של הנסיך

"שלום נסיך יקר" מלמלה,

"התתן לי לנשק את ידך?"

"אני שמח שאת עפה למצריים", אמר הנסיך,

"נשארת כאן יותר מדי זמן, אני רוצה שתנשקי אותי בשפתיים כי אני אוהב אותך"

הסנונית נשקה לנסיך בשפתיים ונפלה מתה לרגליו

בדיוק באותו רגע לב העופרת של הנסיך התפקע לשניים מהקור הכבד.

למחרת בבוקר ראש העיר יצא אל הכיכר ביחד עם חברי מועצת העיר

והסתכלו על הפסל המרופט של הנסיך המאושר,

הוא נראה כמו קבצן חשבו לעצמם, צריך להחליף אותו הסכימו כולם.

הם הורידו את הפסל והתיכו אותו ואז קיימו אסיפה כדי להחליט מה לעשות עם המתכת.

אנו זקוקים לפסל חדש אמר ראש העיר וזה יהיה פסל שלי!

כל אחד מחברי המועצה דווקא חשב שהפסל החדש צריך להיות דווקא של עצמו...

מנהל העבודה בבית היציקה חשב לעצמו איזה מוזר שלב העופרת השבור לא ניתך,

הוציא אותו מהתנור וזרק לאשפה,

יחד עם הסנונית המתה.