חייבת לכתוב. צריכה לערוך את הכל. כן, גם את חיי.

והיא- יושבת קרוב אליי, מלטפת את שיערי. חברה טובה. לא מעבר לזה. נו, ברור שלא.

אי שם רחוק, גם היא יושבת, משוחחת איתי בהקלדה ביתית. חברה טובה. גם היא.

והוא שם. ולא יודעת עדיין, רוצה לדעת, לא ברורה, לא ברור.

תחושה חזקה. לב שהתפצל. הזמן יענה לי. גוד טיים.

קלפי הטארוט מונחים על השולחן.

רוצים לקחת אותי למחוזות קסומים, לתחושות מסתוריות, לעתיד ורוד יותר.

אולי אסע עכשיו ל"הום סנטר", אקנה צבע ורוד ואצבע את קירות הבית?

כך לפחות העיניים תיראנה צבע שכולו עתיד פנתרי...

בא לי חומוס. אבל לא כזה שטחנו לו את האמא בחומרים כימיים.

משהו טוב, טבעי יותר. גרגרים טחונים עם קצת טחינה. מה רע?

הפיתות. זה הרע. 

כבר עשרה חודשים שלא אכלתי פיתה. רק בשבוע שעבר. חצי פיתה. זה היה עם חומוס, אבל מהכימיים האלה.

זה היה במסעדה ברחוב דיזינגוף. היה טוף.

אבל עדיין, עדיף חומוס עם פחות בלגן בקוליפורמים.

את כוס תה הצמחים סיימתי  לשתות לפני חצי שעה. תה אדום.

אנטיתזה לירוק. דרבי של צמחים.

אני אוהבת אדום. חובבת ירוק. אבל הכי הכי נרגעת מכחול.

טוב, גם מסרטים בצבע הזה. מה רע?

אין שם אהבה. זה מה שרע.

כניסות, יציאות ושאר ירקות. בעיקר מלפפונים.

זה מזכיר לי את המסנג'ר שפתאום נתקע. חוץ מהמלפפונים.

אז אני כאן. שזה רחוק ממנה וממנו ומהם.

אבל זה הכי קרוב אליי.

וכשאני מסתכלת על הקרוב, אני רואה המון.

אני רואה עולם.

תגידו, עדיין יש את התוכנית הזאת "רואים עולם" בשבתות בערב?

אני פשוט לא רואה טלויזיה כבר המון זמן.

אז יאללה, שבוע טוב לכל מי שאוהב אותי באמת.

סלמאת.