השבוע נפטרה חברה ממחלה מאוד קשה ,
זה תמיד מעורר המון תהיות ושאלות על מהות החיים.
כשהלכתי לבקר בשבעה לקחתי איתי את בני בן ה-5  ובדרך דיברנו על מה שקרה לדניאלה
והבן שלי הגיע למין מסקנה תמימה כזאת שפשוט עוררה בי כל כך הרבה תהיות לגבי דרכי החשיבה של היצורים הקטנים והטהורים האלה  ואת זה אני רוצה לשתף אתכם,
הוא אמר לי :
" אמא נכון עכשיו לדניאלה כבר לא כואב , כי פשוט אלוהים לקח אותה לטיול ארוך למקום שנדמה לי שקוראים לו - גן עדן, אמא היא לא תחזור , נכון?!

 ערב עירוני/נתן אלתרמן

שקיעה ורדה בין הגגות,
אספלט כחול מלמטה.
עיני נשים נוגות נוגות
אומרות לערב: למה באת?

מלבלבים באור ניחוח.
אביב חשמל עצוב בהיר
משכרונו אסור לברוח.

הוא רק יתום ורק תמים,
נולד לרגע ואיננו.
בין הלילות והימים
הוא בא לזרוח בעינינו.

בין הימים והלילות
לנאות מראה כחלים נלך-נא,
כל נשמותינו הבלות
שם דשא עשב תלחכנה.

נפנוף שלום ילדה פתיה
את חיוכה נשא האוטו.
מה שהיה ולא היה
נדמה כמו ישוב להיות עוד.

כעת אני מאוד אחד
ומסתכל מאוד בשקט
איך הלבנה חולצת שד
מקיר הבית שמנגד.

גופי נקטן ומתנמך
אבל ראשי כל כך גבוה,
עד שאפילו אם אלך,
לא אתבונן לאן אבואה.

שקיעה ורודה על סף הרחוב
ורחוב כמנהרה של תכלת.
מי שיגיע עד הסוף
ירצה לבכות מרוב תוחלת.

להתראות דניאלה חברה מקסימה השארת אחרייך המון אור ואהבה.