לפעמים אני מתגעגע למקומות שהיו ונסגרו.

לפאב בוננזה ליד בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור. אחד המקומות הראשונים בעיר שהגיש המבורגרים טובים.

אנשים היו שותים שם כבר אחרי הצהריים ובערב היו שם תמיד נשים מבוגרות (הן היו בערך בנות 36, צעירות בכמה שנים טובות ממני היום), יפות ולגמרי בלתי מושגות.

בוננזה היה פתוח בזמן מלחמת המפרץ כשתל אביב הייתה נטושה לחלוטין.

ולברומטר ברחוב דיזינגוף. קטן, צפוף ולא מעוצב.

בשנים שחייתי בחו"ל ברומטר היה נמל מבטחים שחיבר אותי חזרה לשכונה בכל ביקור. כשהייתי מתיישב שם על הבר (בימי הוויסקי והסיגריות) הייתי מרגיש מחדש שייך.

אחרי הרבה בירה ו - וויסקי כשהייתה חובה לרפד את הקיבה הייתי הולך על סנדוויץ' הבית - בייגלה עם חרדל וחזה אווז.

וגם לביבר ברחוב בן יהודה, של דיטה ואחותה, שם היה יושב עלי מוהר על הבר.

ולזנזיבר באבן גבירול שהגיש רוסטביף מצוין.

למה אני מתגעגע ? תל אביב מלאה היום במקומות יפים יותר, שמגישים אוכל טוב הרבה יותר.

אני מתגעגע לבחור הצעיר שהייתי, חסר אחריות וגבולות, אשר העולם כולו פתוח בפניו והוא נרגש לקראת ההרפתקה הגדולה.

זו נוסטלגיה. געגוע מר מתוק לעבר, אשר ממרחק השנים עובר אידיאליזציה.

"איזה ימים יפים היו, אתה זוכר כשהיינו שם ? ונסענו לשם ? אתה זוכר את עדי/גלי/רונית/מיכל ? ואת הקיבוצניקית שפגשנו באילת ? ואת המתנדבת ההיא שפגשנו בכינרת ? ואת הקיץ ההוא בסחנה ? ואת מופע הקולנוע של רוקי בקולנוע פריז ? ואת שלמה ארצי שר דרכים בצוותא ? ואת מרק קנופלר והדייר סטרייטס בפארק הירקון 1986 ? ואת אריק ושלום במופע משותף בהיכל הספורט בחולון, ערב יום העצמאות 1979 ?". ואפשר להמשיך כך כמעט בלי סוף.

כמעט כולם מתרפקים על העבר. גם צ'ארלס מנסון:

"You know, a long time ago, being crazy meant something. Nowadays, everybody's crazy"

(ראיון ל ABC, בשנת 1994)

למתגעגעים כמוני, מומלץ לבקר באתר נוסטלגיה.

http://www.nostal.co.il/