עוד לא קבלתי צו 8. האם אני חייל מילואים לא מספיק מוערך? 

בימים הקרובים אספר את חוויותי של חייל מילואים טרם שקוראים לו, ובהמשך אספר גם מה קורה תוך כדי.
הרגשה ממה קשה לחייל מילואים שלא קוראים לו שיש מלחמה. אני זוכר את הרגשתי שהייתי ילד לפני גיל 18 ולפני שהתגייסתי לצבא, אז ראיתי כמו שאר אזרחי המדינה כיצד אוייבינו מתפוצצים בתל-אביב ובירושלים, כועס בלב אך לא עושה כלום. 
מאז התגייסתי לצבא, אחד השירים שהיו שרים החברים בטירונות המשותפת בסנור זה "אני רוצה להיות לוחם במחבלים להילחם". דיי מהר יצא לי להרגיש כך ואפשר לומר שמאז שנת 2000 כל פעילות חשובה שהייתה פה במדינה קראו לנו לקחת בה חלק. 
הלינץ ברמאללה, הפיגוע בדולפינריום, פעולות תגמול הרוצחי התינוקת שלהבת פס (בחברון), פעולות ברחבי טול-כרם לאחר רצח השר רחבעם זאבי, חומת מגן, מלחמת לבנון ועוד ועוד. 
לרבים מחברי קראו לצו 8 ורק לנו לא. 
מחר אלך לי ברחובות ת"א בה בוגדים הניפו את דגלי האוייב, ואולי עוד יחשבו שאני כזה?
לא שש איילי קרב, אבל רבאק אם כבר יש איך זה שלא קראו גם לנו?

בנתיים, אם ישמע קולי שימו דגל ישראל על האוטו, המרפסת, איפה שרק אפשר.