יש לו מיטה משלו לכלב שלי ולשם הוא הולך כשאני אומרת "בוא, הולכים לישון", כן, הוא יודע ומבין. הוא קטן כמו טרייר, יפה כמו גולדן וחכם כמו לברדור. הוא לא מתייחס כשלא בא לו, הוא לא נותן נשיקות כשמבקשים ממנו אלא רק שמתחשק לו, הוא לא יעלה הביתה אם לא יובטח לו פרס והוא סומך על המילה שלי כי הוא יודע שלא אעבוד עליו אף פעם.
לפני עשר שנים השארתי אותו בארץ לחודשיים ונסעתי ללמוד בארה"ב. כשאבא שלי שלח לי אותו לניו יורק במטוס, ישבתי כל הלילה בסלון ועישנתי בשרשרת, לא הצלחתי להירדם, סיפור הטיסה של אופי (זה השם) לניו יורק הוא משהו לפעם אחרת, אבל כששואלים אותי למה הייתי חייבת להביא אותו אז לניו יורק אמרתי "לפני שהוא הגיע היה לי house, אחרי שהוא הגיע היה לי home" וזה בעצם ההבדל הגדול.
לכל מי שלא חי עם כלב אני יכולה להגיד שיש דברים שלא תלמד אף פעם בחיים עד שלא יהיה לך כלב. לא לומדים את זה ממשפחה, הורים, חברים או ילדים. יש דברים שלומדים על החיים רק מכלבים.
אתמול בלילה הוא התיישב מול המיטה שלי ובכה. זה לא היה ממש בכי זה היה יותר "אני צריך חיבוק", הוא ביקש אישור לעלות למיטה ולקבל חיבוק ממני. אמרתי לו "בוא" והוא עלה למיטה נצמד לבטן שלי ונרדם כשאני מחבקת אותו.
אין לי מושג למה פתאום באמצע הלילה הוא היה צריך חיבוק, יחס, חום או איך שלא נקרא לזה. אבל הוא הביא אותי בשלוש בבוקר לחשוב - למה אנחנו, בני האדם, לא יכולים להיות גם פשוטים כל כך ופשוט להגיד "אני צריך חיבוק"....למה לא בעצם?
|