כמה קשה לחולי שליטה כמוני לגלות, חדשות לבקרים, שלא הכל בשליטתם, שתכניות הן רק בסיס לשינויים, שהאדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק.

ביום ששי בבוקר התייצבתי לאימון קבוצתי, שמחתי לפגוש את חברי "רצי חיפה" או יותר נכון- "רצות חיפה" (כולנו רצות למעט רץ אחד...) ויצאתי לחימום בקור בלתי אפשרי של 6 מעלות, כאשר כמובן 3 זוגות הכפפות שלי נותרו בבית. תוך זמן קצר תקפו אותי כאבי קור באצבעות כפות הידיים, אבל חדוות הריצה חיממה את הלב. ואז, כעבור כ-20 דקות ריצה, התחיל לבצבץ הכאב המוכר, זה שהזריקה אמורה היתה לסלק מחיי לפחות לפרק זמן כלשהו. הכאב הלך והתגבר, האטתי קצב אך ללא הועיל, שילבתי הליכה מדי פעם, אך בכל פעם שחזרתי לרוץ, הכאב הציק. מקץ חצי שעה ריצה, חדלתי על סף בכי. שוב מתנפץ לו החלום, שוב התגלתה הברך הסוררת במלוא אכזריותה. התחלתי להפנים, שהמרתון שלי מתרחק מאוד ממני, וחזרתי הביתה בדמעות ועם כאבים שהפכו חדים דוקא בבית. אחרי מקלחת רותחת נסעתי אל האורטופד, לא כל כך ברור לי מדוע, מאחר וכבר הבנתי שהלך המרתון, אך הרופא משום מה לא היה כל כך משוכנע בכך, והציע שאנסה את כוחי בכל מקרה, בתקווה שהכאב יופיע כמה שיותר מאוחר. הרופא המליץ לחזור לנוגדי הדלקת, ועל דעת עצמי הוספתי גם תוסף תזונה msm, בבחינת- אם לא יועיל, ודאי לא יזיק. בצהרי היום כבר הייתי אצל הפיזיותרפיסט, שאף הוא הציע לזנק במרתון, משום שחבל לוותר לאחר ההשקעה המרובה. הטיפול אצלו מאוד שיפר את מצבי, הפיזי והמוראלי. המאמן, שתחילה דיבר על ריצה בשבת, חזר בו והמליץ להימנע מכל ריצה עד למרתון, למעט ניסוי קצר ביום שלישי, יומיים לפני התחרות, והציע שפשוט אגיע לטבריה, אזנק ואקווה לטוב.

אני התחלתי כבר בדילול פחמימות חלקי שלפני העמסת הגליקוגן, משמע- פחות פחמימות במשך 3-4 ימים, שלאחריהם יבואו 3 ימי פסטה בעיקר...

בשבת בבוקר התייצבתי בבריכה לשעה ורבע של אקווה ג'וגינג- ריצה במים, מבלי לגעת בקרקעית הבריכה, כשהגוף צף על ידי חגורת ציפה, סוג של מופע אימים הזוי שמעורר סקרנות אצל הזקנות החביבות במים, ופרצי צחוק בלתי נשלטים או סתם מבטים מבועתים אצל המצילים. בהמשך היום רכבתי על אופניים עם בן הזוג והילדים מנהריה עד עכו וחזרה על שבילי עפר וחול לאורך החוף, ודוקא הרכיבה פעלה כמשכך כאב והיתה תענוג לשמו. כל העת אני שוברת את הראש, אם אמנם להמר על המרתון, בידיעה כי בכל שלב שהוא זה עלול להסתיים במפח נפש בשל כאב בלתי נסבל, או לוותר, מה שכשלעצמו מהווה מפח נפש לא קטן. תכננתי להתייצב בראשון השכם בבוקר לדיווש על אופניים במכון הכושר, אולם למען הנשמה העדפתי במוצ"ש לצאת לרקוד בידיעה, ששם אוכל להיטען באנרגיות טובות למשך כמה ימים, גם אם מי שרץ מרתון אמור לישון היטב בלילות שלפני הריצה, ולא לפזז על חשבון שעות שינה יקרות. שלוש וחצי שעות של טראנס עשו את שלהן, הראש בעננים, החיוך חזר אליי, לשמחתי הברך לא הציקה בזמן הריקוד (בשבת שעברה הכאב הציק מאוד...), אמנם ישנתי 3 שעות בלבד הלילה, אך התעוררתי שמחה יותר ובהחלטה לנסוע לטבריה, לסובב את הרולטה על קו הזינוק, ושאלוהי הברכיים יהיה בעזרי.