כאומה, כעם, כמדינה. ואין הדברים אמורים רק לגבי המלחמה המתרחשת בגבול הדרום- מערבי שלנו, אלא בכלל. משהו אירע לערך החיים וחשיבותו כתודעה, בהתנהלות, בהוויה ובעצם קיומו .
החיים כאן הפכו לתוכנית ריאליטי אחת מפחידה ומעוררת חלחלה. לעיתים נדמה לי כאילו יושבים אנשי המדינה ובטוחים שכל דבר ניתן לפתור ב sms , בהדחה, בגלגלי הצלה, בתוכנית החזרת מתמודדים וכדומה... (ולדעתי מיצינו עד תום את השימוש אפילו באותיות אהו"י).
אנחנו משחקים ב"כאילו" בדבר שהוא הממשי ביותר - בחיים..
דיווחים חיים מזירות רצח או מלחמה נעשות כחלק מאיזה 'הייפ' כללי,שהחוקים השולטים, השפה וההתייחסות הם העתקה של "מציאות הריאליטי" הכה לא אמיתית ומציאותית.
רצח הפך להיות דרך כה שגורה ומוכרת לפתרון סכסוכים, כאבים ופחדים חיפוש אחר פתרונות קסם מהירים ודרך קצרה אל האושר והעושר- הפכו כמעט דרך חיים שחור ולבן, טוב מוחלט ורוע שחור משחור, גזענות, סטריאוטיפיות, עימותים כדרך בידור, חיפוש אחר פתרונות בסגנון של זבנג וגמרנו- כל אלו כאילו השכיחו מאתנו שהחיים ובני האדם הם גוונים של אפור וצבעים רבים נוספים. לפעמים נדמה לי ששכחנו שהדרך אל השלווה והנחלה, אל הצלחות במישור האישי והכלכלי, היא מסלול ארוך שכולל עליות,ירידות מהמורות ומישורים.
מדינת ישראל בתחילתה של שנת 2009 יצרה שעטנז הזוי, קטלני ומדאיג עד למאוד, בין האח הגדול (של אורוול ולא של בובליל) יחד עם "המופע של טרומן", אך הגרסא המציאותית של חיינו אינה מעוררת מחשבה כמו שתי יצירות התרבות הללו, אלא מעוררת עצב, תהייה וחשש.
אין לי דבר וחצי דבר כנגד ז'אנר תוכניות הריאליטי- כל עוד ברור לצופה ולכל מי שמביא תוכניות אלו לביתנו- שמדובר במשחק , לא בחיים עצמם,. כל עוד ברור שזהו עוד סוג של בידור ולא דרך חיים או ניהול משברים/מדינה/מערכות יחסים. בכל נקודה אשר אני פונה אליה בתקופה האחרונה נדמה לי שאני בתוך מופע אימים.
המלחמה שאנו בתוכה מתנהלת תקשורתית כמו ורסיה מתקדמת של משחקי הטטריס, הפקמן פיפ"א 2000 ודומיהם (ויסלחו לי אלו המכירים את המשחקים החדשניים- אני מודה בחוסר בקיאות וברלבנטיות ). רק חסר לצופים את הג'ויסטיק והנה אנו שולטים במתרחש, הנה אנו שותפים אינטראקטיביים בקביעת גורלות, גבולות ובעיקר- מי לחיים ומי למוות.
לדעתי אנו, כמדינה, נמצאים בנקודת אל חזור.אותה צומת דרכים שבה חובה לעצור ולהבחין בין העולם הטלוויזיוני לבין החיים עצמם. אני בהחלט נותנת הרבה קרדיט לאנשי התקשורת על גוניהם, ורוצה להאמין שיש להם גם את הרגישות וגם את האחריות להבין שהרבה בידיהם לעצור את הסחף הזה. אפשר להתעודד מהשינוי שחל אפילו בסיקור מהלכי המלחמה בדרום, שינוי מינורי אך קיים. ניכר היה שאפילו הכתבים תאבי האקשן, הבינו שצריך לעשות HOLD בהתלהמות, בחשיפה, בפירוט. זהו רק צעד ראשון מתבקש במציאות שבמילא היא א- נורמלית.אבל אולי הוא בבחינת שביב של תקווה,הרומז שלפחות בחלק זה של העשייה התקשורתית חלה הפנמה..
ומילה אישית על רקע מלחמה ועתיד לא ברור שלפנינו- בשבוע האחרון רצות בראשי מילותיו של אלתרמן, מתוך "שיר משמר"
"שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך
וכל מילה נוספת- מיותרת |