בהתחלה ציפי לבני נראתה לי נחמדה. לא מזיקה. ראיתי אותה פעם, בשולחן לידי, באליו-אוליו. נראתה טוב. באמת.
אחר כך תהיתי, ביני לבין עצמי, אם אצביע עבורה, למרות שלא התפטרה, ושוב לא התפטרה, ועל אף שובל השחיתות המלווה ועוטף לא מעט מראשי קדימה.
לאחרונה, בהדרגה, התחלתי להביט עליה בגיחוך. המסרים הנבובים, מבית מדרשם של ה"ה אדלר וארד, היו פתטיים למדי. איך אפשר להלביש כלום על שום דבר? עובדה, אפשר. טוב, את זה רק הם יודעים.
ואז הגיעה המלחמה. והיא התחילה להרגיז אותי באמת. ניסיונותיה השקופים, בעידוד ובסיוע מקהלת כתבי החצר, להראות שהיא עושה משהו, שהיא בעצם מיליטנטית, גרמו לי לשאט נפש. הייתי בתקשורת 25 שנה, ותאמינו לי, אני מכיר את כל השטיקים והטריקים.
מה שגמר אותי סופית היתה ההופעה המבזה שלה בשבוע שעבר, בחוג בית של צפונבוני השמאל (אותם צעירים נבובים, שלבחירות בת"א הצביעו עבור דב חנין מחד"ש, ובבחירות לכנסת שוקלים לשלשל פתק לליכוד ב'). זה היה כבר קצת יותר מדי עבורי.
אז הקטע הבא מוקדש לציפי לבני בסלידה עמוקה. הוא נכתב, לא מזמן, תוך פרצי צחוק עזים. אבל עכשיו, בשעת מלחמה, הצחוק גווע. עכשיו יש לו צליל של אזעקת אמת.
גם יום חלום יכול להסתיים באסון
(בוקר. רמת החייל. ביתה של ציפי לבני). קלוז אפ על נהג הרכב שממתין מחוץ לביתה. המצלמה עוברת דרך הדלת לסלון ומשם לפינת האוכל. ציפי לבני ובעלה נפתלי שפיצר סועדים את לבם. על הקיר ממול נשען, חמור סבר, במשקפי שמש, שותק, המאבטח. בחוץ הנהג מחכה במכונית. גם לו יש משקפי שמש. גם הוא דרוך. השעה 10 ורבע בבוקר.
ציפי: "נפתלי, תעביר לי את המלח". נפתלי (מגחך): "מלח? זה מזכיר לי בדיחה על ביבי". ציפי (מגלגלת עיניים): "נפתלי, בחייך, כל דבר מזכיר לך את ביבי". נפתלי: "תקשיבי, פייגלין ומיכי רצון נכנסים למסעדה... פתאום..." ציפי נוגסת בצנים עם אבוקדו (היא צמחונית). היא מאזינה בחצי אוזן לחנן קריסטל ברדיו. ברקע נשמע קולה של איילה חסון בוקע מהמכשיר: "ונעבור לתוצאות הסקר השבועי שלנו. על קו הטלפון יוסי ודאנה...". לבני מתכווצת. שפיצר פוער את פיו ובולע זבוב. המאבטח נדרך. שפיצר משתעל: "תביאי לי מים.. נו.. תביאי"... לבני: "שששש...". ודאנה: "...הליכוד – 30-35 מנדטים. קדימה – 20-21. העבודה – 14-15..." קול נפץ עז נשמע מכיוון המטבח. המאבטח מזנק לעבר שרת החוץ. לבני מתכופפת לעבר הרצפה: "נדב, זה בסדר. זו רק הכוס..". ברקע סירנות מייבבות וצלצול טלפונים רעשני. שפיצר (במיאוס): "שוב הם מתחילים?". המסך משחיר.
תמונה חדשה.
(צהריים. תיכון חדש בת"א. ציפי לבני על מגרש הספורט. מולה פודיום ומיקרופון. היא לא מחייכת. הנהג ממתין באוטו) תלמידה שואלת: "ומה עם גלעד שליט?". ציפי לבני: "....לצערי, איננו יכולים להבטיח שכל החיילים יחזרו". תלמיד מדבר: "ערביי ישראל...". ציפי לבני: "כשתקום מדינה פלסטינית – הם יוכלו לבחור אם לעקור אליה...". קלוז אפ - מבט המום של אחד התלמידים. תלמידה אחרת לועסת מסטיק ומסמסת באדישות בסלולאר. שני בנים מתנשקים בלהט. המסך משחיר.
תמונה חדשה.
(ערב. מכוניתה של השרה לבני מתנהלת לאיטה בכביש חד סטרי. לבני בטלפון, מוחה דמעה. מהעבר השני אייל ארד צורח עליה. המאבטח לצד הנהג. הנהג מביט לאחור). הנהג: "ציפורה, רוצה טישיו?". המאבטח: "היי...תיזהר!!!". חריקת בלמים. איש רועד, באימונית ספורט, אוחז בחלקו הקדמי של האוטו. ציפי לבני מביטה בו. (אקסטרים קלוז אפ) אהוד אולמרט מביט בה - ועל פניו עולה חיוך.
(קריין) "גם יום חלום יכול להסתיים באסון" |