| הלילה חלמתי חלום. כטבעם של חלומות, לפחות אצלי, אני מצליח לשחזר ממנו רק חלק קטן, קטוע ומבולבל. אני יודע שהיו שם עוד המון דברים, אבל לא מצליח להיזכר בהם. זה שנזכרתי אפילו בקטע קטן ממנו הוא בגדר הישג לא מבוטל אצלי. ישבתי בבחינה, במסגרת לימודית לא ברורה. הייתי צריך לכתוב חיבור על נושא חופשי. משך הבחינה היה שעה וחצי. בשלושת רבעי השעה הראשונה של המבחן לא הצלחתי לכתוב אפילו מילה אחת. ואז, אחרי שלושת רבעי השעה פתאום עלה לי הרעיון. לכתוב חיבור על פלאפל. למה? לא יודע. ידעתי שאתחיל את החיבור בתיאור של הנגיסה שלי בכדור הפלאפל. אבל משהו קרה ולא יכולתי להמשיך בכתיבה. רסיס החלום הזה המשיך להטריד אותי במשך כל היום. מאיפה בא הסיפור הזה? למה פתאום עכשיו? הרי כבר שנים ארוכות שלא אכלתי פלאפל, לא חשבתי על פלאפל או אפילו ראיתי דוכן פלאפל. מה הוא רוצה להזכיר לי? לומר לי? הלכתי ושקעתי בתוך כדור הפלאפל. באותה יצירה קולינארית מפוארת של ימי ילדותי. לאט-לאט נזכרתי איך היינו הולכים, בחיפה של תחילת שנות השישים, רביעיית החברים של פעם, לסרט של מוצאי שבת באחד מבתי הקולנוע של הדר הכרמל. בדרך הביתה, ברגל (למי היה כסף למונית?), היינו עוצרים בפינת רחוב החלוץ והנביאים. באותה תקופה, נדמה לי, היה זה המקום בעל ריכוז הפלאפליות הגבוה ביותר בארץ ואולי אפילו בעולם. עמדו שם פלאפליות אחת אחרי השנייה, בשורה ארוכה, מתחרות על המטבעות שבכיסיהם של העוברים והשבים. פלאפליות מעולות היו גם בהמשך דרכנו, במורד הדרך המובילה לעיר התחתית, בפינת אלנבי (אברהם מלך הפלאפל הזכור לטוב ועוד כמה מוסדות מפוארים) וכורי, לא רחוק ממסעדת איסקנדר, וגם אותן נהגנו לפקוד מדי פעם. אני זוכר עד עצם היום הזה את המופעים שריכזו את ההמונים מול דוכני הפלאפל. היה שם כל כך צפוף שהיית צריך לפלס בכוח דרך בתוך הקהל כדי לראות את המוכרים עושים במלאכתם. משליכים באוויר כדורי פלאפל, ואלה היו נוחתים, אחד אחרי השני, בתוך הפיתה פעורת הפה שהמתינה להם בסופו של המסלול, בידו השנייה של אשף הפלאפל, והמוכרים היו מלווים את פעולת ההשלכה הבליסטית של כדור הפלאפל בנקישות קצובות של מלקחי העץ ששימשו אותם להוצאת כדורי הפלאפל מתוך השמן הלוהט בו טוגנו. המוכר היה דוחס כדור אחר כדור של פלאפל אל תוך הפיתה המאיימת להתפוצץ, מעל לסלט-הירקות-הקצוץ-דק-דק, והמלפפונים החמוצים, והחצילים הקטנים, הסגולים, הכבושים, והפלפלים החריפים ועל זה היה מוסיף גם צ'יפס פריך שיצא הרגע מרשת הטיגון. מעל זה היינו מוסיפים את הטחינה ואת החריף, האדום הזה. לקינוח היה המוכר מוסיף לנו עוד כדור פלאפל, שהיה בולט החוצה מתוך הפיתה, מעין בונוס. אותו היינו לוקחים בשתי אצבעות, עוצמים עיניים ונוגסים במעטה הפריך, הלוהט, ומתענגים. רק אחר כך היינו נוגסים "ביס" גדול, בפיתה התפוחה, ולא היה חשוב לנו כל כך שהטחינה הייתה נוזלת על הלחיים, הסנטר, מטפטפת על הנעליים, ולפעמים אפילו על החולצה או המכנסיים-של-שבת שלנו ובפה היה לנו טעם של שריפה מהול בטעם גן עדן. שום מעדן שאני אוכל היום במסעדה הצרפתית הטובה ביותר, ולא-חשוב-כמה-מזלגות-של-מישלן-יש-לה, לא יכול להתחרות בו, בפלאפל ההוא של רחוב החלוץ של תחילת שנות השישים. |