"הקשה הוא מה שאפשר לעשות מיד והבלתי אפשרי לוקח קצת יותר זמן" (הפילוסוף גורג' סטיאנה).

בשנה שעברה נסעתי לחו"ל. עם שובי ארצה, פגשתי בשדה התעופה את תומר, חבר ילדות. הופתעתי לגלות כי תומר,  מדריך בתנועת נוער בעברו ובוגר יחידה מובחרת עוזב את הארץ. כאשר שאלתי אותו למניעיו, ציפיתי לקבל תשובה הנוגעת ל"ביטחון האישי בארץ", הפיגועים, קסאמים וכד'. הופתעתי לגלות כי תומר, בוגר סמטאות עזה ומלחמת לבנון השניה פשוט "נשבר" דווקא מהמצב הכלכלי. "איך אפשר להתקיים פה?" הוא שאל בייאוש ""שלושים אלף שקל שכר לימוד לשנה אחת! ואחר כך אין עבודה. ואם מצאתי עבודה, איך אקנה דירה?" 

האיום הקיומי האמיתי על מדינת ישראל אינו נובע מבחוץ, אלא מהתחלואים הפנימיים המחמירים והולכים. כל ממשלות ישראל שפעלו בעשרים השנים האחרונות היו למעשה ממשלות לעניינים ערביים, ממשלות חוץ ובטחון. אם היינו מגלים מחר כי הערבים שבאזורנו נעלמו, היה מתברר מהר מאוד כי מרבית הבעיות המהותיות שלנו עדיין עימנו.

למרות שעיקר העיסוק הציבורי, תקשורתי ופוליטי כאחד, עוסק בבעיות הביטחון השוטף ומדיניות החוץ של ישראל, הרי שמירב הבעיות איתן אנו מתמודדים הנן בעיות פרנסה, עודף מיסים המועמסים על כתפינו, העדר תרבות נגישה לכל אזרח, מחירי שכירות גבוהים, שכר הלימוד הגבוה בצורה בלתי-סבירה במוסדות להשכלה הגבוהה וכיו"ב. קיים פער בלתי נתפס בין הבעיות איתן אנו נאלצים להתמודד והנושאים הזוכים לטיפול מערכתי, אם בכלל.

הייאוש מהפוליטיקאים ואבדן האמון בנבחרי הציבור ובממשל הקיים, מניעים ציבורים גדלים והולכים מלממש את זכותם הדמוקרטית וחובתם האזרחית ולא להגיע לקלפי. אני, כמי שיודעת שהשינוי מתחיל בנו, ומתוך אמונה כי עלינו לשאוף ל"טוב ביותר" ולא ל"רע במיעוטו", החלטתי כי הפעולה אותה עלי לנקוט בכדי להתחיל בשינוי היא להתמודד לכנסת בעצמי.

רשימת ישראל המתחדשת בראשותו של מיכאל נודלמן, אשר מטעמה אני מתמודדת לכנסת, פעילה בכנסת מאז שנת 1999, וחוקקה חוקים רבים שהמשותף לכולם הוא אחד: רווחת האזרח. האמת שלי היא פשוטה ובסיסית: המדינה למען האזרח, ולא האזרח למען המדינה. המימוש  של רעיון זה אפשרי רק בדרך של חתירה לעיצוב מחדש של הכלכלה, של הביטחון הקולקטיבי והאישי, והכנסת שינויים מהותיים במערכות החברתיות, ההשכלתיות, החינוכיות והתרבותיות. אפשר לערוך רשימה אין סופית של כל אותן בעיות קיומיות שיש להביא לפתרונן. כל אלה הן בעיות חשובות ובמבט ראשוני נדמה כי קשה לקבוע את סדר העדיפויות הנכון. כאדם החי במדינה וחווה יחד עם כולם את רוב בעיות הקיום, לדעתי יש להתחיל במציאת פתרון לדברים הבאים:  

הזכות לעבודה ופרנסה בכבוד - אחת מהמחויבויות החשובות ביותר של המדינה הנה הבטחת הגנה אפקטיבית על זכות העובדים להתפרנס מהעיסוק שבחרו לעצמם, כלומר ביטול מצב של "עובד עני".  הבעיה העיקרית של יחסי העבודה בישראל הינה בעיית רמת שכר עבודה נמוכה באופן כללי. רק מדיניות תמיכה בהכנסה נאותה מעבודה - העלאת שכר המינימום (העומד כיום על 3,850 ₪ בלבד!) כפתרון מעשי ראשון -תוכל לתת דחיפה לצמיחה בביקוש לעובדים ברמות שכר המבטיחות קיום בכבוד, ובכך לעודד את התפתחות הייצור, ליצור מקומות עבודה חדשים ולשפר את יכולת הצריכה.  

דיור הולם – מחירי הנדל"ן באזורי הביקוש בארץ מופקעים לטעמי ובלתי פרופורציונאליים לרמות ההכנסה בארץ.  מדיניות הדיור המוצעת על ידי הנה יצירת תנאים שיאפשרו לכל משפחה להגיע לדירה נוחה משל עצמה או לשכור דירה. משפחות מעוטות יכולת, אמהות חד הוריות ואנשים צעירים יהיו זכאים לדיור סוציאלי. על מנת להשיג יעד זה, כמו שהדבר נעשה בכל המדינות המפותחות בעולם, יש צורך במימוש תכנית לבניית דיור לשכירות ארוכת-טווח. במסגרת התכנית, היזמים יזכו להטבות על השכרת דירות כך שתיווצר עדיפות כלכלית להשכרת דירה לעומת מכירתה.  וכן עידוד בניית דירות בשיטת מכרזי מחיר למשתכן מכרזים לשיווק קרקע, בשיטת "מחיר למשתכן". בשיטה זו, ניתנת הקרקע ליזם המבטיח למכור במחיר הזול ביותר ולא היקר ביותר, כמקובל כיום. 

השכלה גבוהה לכולם - להשכלה הגבוהה חשיבות מכרעת להתפתחות המדינה. לצערי, המדינה אינה מספקת את מנגנוני התמיכה בילדים שהכנסות הוריהם אינן מספיקות להענקת השכלה נאותה לילדיהם. אני מאמינה שהשכלה גבוהה אינה מותרות והנה אינטרס של המדינה, כמו של כל אזרח. השכלה גבוהה צריכה להיות בחינם! מחיר אי-ההשכלה הוא שצריך להדאיג. 

קידום ופיתוח התרבות – כמי שלא נולדה בישראל וחוותה מצוקה חומרית יחד עם עושר תרבותי, נושא התרבות קרוב לליבי. למרות כל הקשיים הקיומיים ברוסיה של ילדותי, תיאטרון היה חלק מהותי ובלתי נפרד מחיי. מי מאיתנו אינו רוצה ליהנות מהצגה בתיאטרון? ממופע מוזיקלי או ממוזיאון? נכון להיום מחירי הכרטיסים מקשים עלינו לשלב כחלק משגרת יומנו תרבות שאינה מגיעה דרך המסך הקטן. ההתלבטות שלנו האם ללכת להצגה בתיאטרון או לתפוס  סרט בקולנוע אינה צריכה לנבוע ממחיר הכרטיס שיהיה עלינו לשלם בשביל התענוג. תרבות אינה מותרות! היא חיונית כמו לחם ומים. 

ומה בנוגע למוסיקה? נכון להיום משרד המדע התרבות והספורט מעניק סיוע אך ורק לתיאטרון, תזמורות ואנסמבלים למיניהם. מתופף זכאי לסיוע כלכלי אם הוא בוחר לתופף בפילהרמונית, אך אינו זכאי לסיוע דומה אם הוא בוחר לתופף בלהקת רוק. הגיוני, לא? המדינאי הרומי קאטו היה  נוהג לסיים כל אחד מנאומיו במלים "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו" . בסופו של דבר קרתגו חרבה! האם לקאטו הייתה תרומה לחורבנה? איש אינו יכול לאשר זאת, אולם מצד שני איש אינו יכול לשלול זאת בוודאות גמורה. קרתגו שלי היא האדישות הציבורית.  

יוליה ספקטור מקום 3 ברשימת ישראל המתחדשת לכנסת ה-18