0

1 תגובות   יום ראשון, 4/1/09, 20:12
 

  הדמון האמיתי איננו רק פה "בפנים", הדמון האמיתי הוא גם שם - "בחוץ". מנגנון ההדחקה ממשיך לתפקד כאשר אומרים לאדם שלא ליחס לעולם את האשמה במצוקותיו  - כתוצר של השלכה פסיכולוגית. אם ה"עולם" כאן הוא עולם הטבע והחיים - אזי ההשלכה פסולה מאז האדם השתחרר מאמונות אנימיסטיות. אך אין בכך שום השלכה להאשים את ה"עולם" כאשר מדובר בעולם חברתי מודרני. מאחורי מושג השלכה זה עומדת פסיכולוגיה בורגנית המאשימה את האדם במצוקותיו, כאטום, כפרגמנט. למעשה, מצוי כאן החטא הקדמון בנוסחתו המודרנית. האדם אשם מראש בהיותו פרגמנט, כלי משחק בידם של אחרים (כוחות השוק), חזקים ממנו ו"טובים" ממנו. במובן זה המצוקה הנפשית, הדיכאון הקליני, הפרעת האישיות או הפסיכוזה, הם לא השלכה של המציאות הנפשית על המציאות האובייקטיבית אלא דווקא הפנמה של טירוף הדעת הכללי למערכת הנפש הפרטית. בחגיגת הזלילה של המשאבים ה"מיותרים" לאדם, האדם מוצא את עצמו שוב ושוב נתפס לבהלה מול הגירוי הנצרך מהמערכת. הוא עשוי לגלות על החפץ המודרני מהות מרכזית - החפץ איננו בשבילו, הוא משועתק בשביל כולם. לכוח הטמון בחפץ-בשביל-כולם יש קול משל עצמו. לו היה מילולי היה אומר: "ראה כמה אני טוב בשבילך, ובשביל כולם. ראה עד כמה אתה דומה לאחרים בתאוותך הלא-פרטית, הרי כולנו לועסים את זה בחברותא, כל אחד לעצמו בבידודו הנוראי". הדמון האמיתי שבחוץ עשוי להיחשף בתשדיר הפרסומת, התאווה הקולקטיבית המופנמת פנימה, עד כדי כך שהאני מוצא את עצמו בבהלה לנוכח התפוררותו, לנוכח טשטוש הגבולות בינו לאחר הנכפה מהסחורה.

דרג את התוכן: