היום, ההפתעה הכי גדולה שלי היתה שיש לה  קול רך כזה.
לזו שאומרת "צבע אדום".

אז לא נלחצתי. אולי בגלל זה.

אחרי שראיתי בכניסה לשדרות את השלט הענקי "מזגן לממ"ד",

בשמונה ומשהו בבוקר, חניתי , כשברקע המוזיקה קלסית ופתאום היא נשמעה.

חרישית משהו.

לואטת "צבע אדום. צבע אדום", כמו באיזה פרסומת מעודנת.

היי. אמרתי לעצמי.סוגרת את הרדיו, כדי להקשיב.

 יש לך דקה למצוא מחסה, כי אמרו שלא נשארים באוטו.

אז יצאתי וחיפשתי.

רחוב שקט. ריק. 

היתה שם כניסה ואחר כך דלת פתוחה.

היה שולחן אוכל עם בננה חצי אכולה וקערת דגנים נטושה.

יש פה מישהו? סליחה?

הספקתי לשאול.

ולא היתה תשובה.

 זזתי קצת פנימה. אפילו שזה שטח פרטי.

ואז היה בום כזה. מרוחק אבל מורגש.

וכשיצאתי, היו ענני ציפורים מוטרדות בשמים.

 זהו. עכשיו גם אני יודעת איך זה מרגיש.

צבע אדום.

ובאוטו, כבר לא שמעתי יותר כינורות.

כי צריך להיות עירנית, כדי לשמוע אותה.

את זו שאומרת "צבע אדום".