כולם יודעים שאין גרוע יותר מהרכבת של יום ראשון דרומה קו חיפה - תל אביב עמוס לעייפה בחיילים בדרך לבסיס לעוד שבוע מפרך, בחורות קטנות במדים קורסות תחת הנטל של תיק 90 ליטר, גדול ממידותיהן וכל היתר, נאנקים מהצפיפות או ממכה פתאומית של תיק או קנה של מקוצרר לעיתים מקללים בליבם את החיילים האלה שכופים עליהם נסיעה ארוכה ומיגעת היום בבוקר קו חיפה - תל אביב נראה אחרת. לא היה שם הזמזום הצורם של יום ראשון בבוקר גם לא הציפיה הדרוכה לקפוץ ראשון על הרכבת בתקווה לתפוס איזה מקום מיותם כל חייל שעבר זכה למבט שאפשר היה למצוא בו הערכה, רחמים, תקווה אף אחד לא דחף, לא רגז, לא קלל בליבו את החיילים הבוקר לא כעס עליהם על נעליים שהושמו בנונשלנטיות על המושב או תיק שחסם מעבר ואמא אחת התעקשה ללוות את בנה עד שעלה לקרון ראו עליה שהיא מנסה להחזיק את עצמה, אך ליבה מת הסתכלתי בעיניו וחשבתי בליבי כמה יפה הוא וכמה צעיר וברכבת, שיחות טלפון בלתי פוסקות "אחי, אתה יורד לעזה?" ומילואימניקים שפופי ראש אך נכונים לקרב, גם שהדרגות נראו קצת דהויות וכשירדתי סוף סוף בעזריאלי לא הבנתי בדיוק לאן אני הולכת ולמה לא המשכתי עם הרכבת אל המקום שבו קורים הדברים החשובים באמת ואם אני חלק מהמדינה הזאת, איך אני יכולה להמשיך כאילו שום דבר כשכמה עשרות ק"מ דרומה מתחולל הגיהינום עליי האדמות ולמה הבחורות האלה לידי מצחקקות במעלית כשאני לא מצליחה להחזיק את הדמעות בפנים. כולם יודעים שאין גרוע יותר מהרכבת של יום ראשון דרומה
תתפללו בשביל החיילים שלנו שישובו הביתה בשלום.... |