ראיתי אתמול סרט תעודה מעולה (לא את כולו לצערי) TOUCHING THE VOID הוא נקרא, הוא מספר את סיפורם של מטפסי הרים ב 1985, שאחד מהם שבר את הרגל באמצע טיפוס על פסגת הרי האנדים.

הוא נשאר לבדו לגורלו על ההר.

שם הסרט העברית "לגעת באינסוף", היה צריך להיות לגעת באין/ בריק, בריקנות אם נתייחס לתרגום מילולי
ל VOID, כי לאינסוף יש גם משמעות טובה וחיובית. התחושה בסרט היא שהגיבור בחוויה יוצאת הדופן של הישרדות בהרים, פצוע ונטוש, חווה את הפחד שבקירבה לריק, ללא נודע, לבדידות הקיומית.

הוא לא רצה להיות שם, בחוויה הזו וממנה נס כל עוד נפשו בו.

יש רגע אחד, שהוא נמצא בתחתית פיר קרח בן כמה עשרות מטרים. רגלו שבורה, ומגע של קרן שמש בפניו, גורם לו להחליט, ללכת אל האור. פשוטו כמשמעו. הוא מחליט להגיע אל הפתח בראש הפיר, ממנו חודר האור.

על פי כל אמת מידה הגיונית, היתה החלטה כמעט מופרכת, תלושה מהמציאות.

אך הוא לא רצה לגעת בריק, לא רצה לחוות את הבדידות התהומית כשאתה באסונך, חסר אונים.

הוא החליט לנוע ויהי מה. הוא נאחז בתקווה.

גם אני לא רוצה לגעת בריק.

אני יוצאת בעקבותיו.

רשימה ראשונה בדרך.