להיות פרשן בעת מלחמה זה . . . כמו להיות פוליטיקאי בכל ימות השנה. שני המקצועות היחידים בעולם שלא נדרשת מהם לקיחת אחריות. עיקרם - הבעת עמדה ללא כל מחוייבות. ניפוק סחורת "בלה-בלה-בלה" חמה מהתנור ונדרשת מאד, ללא תעודת אחריות. היום אתה סבור כך, ומטיף בהתאם; מחר אתה סבור בדיוק ההפך וממשיך להטיף בהתאם. כי אף אחד לא ידרוש ממך אחריות על דבריך: אז הוא אמר, SO WHAT.

היום הפרשן הוא בעד כניסה קרקעית לעזה וק"ן טעמים באמתחתו התומכים בהגיון דבריו. למחרת לא יניד עפעף ויטען בלהט נגד כניסה קרקעית לעזה וימצא לכך לא מעט תימוכין. השידור הטלוויזיוני, כמו נייר העיתון, סובל הכל. הפרשן המקצועי, בכל תחום, יודע תמיד בביטחון גמור מה צריך לעשות בנושא הנדון ואם המציאות מוכיחה שהוא טעה, תמיד ייצא מזה באלגנטיות. בדיוק כמו אותו הרב בשטייטל היהודי, המככב בסיפור עתיק וידוע, הרב שידע לראות את הנולד. כלומר, אישה הרה שהופיעה בביתו, אחרי מבט קצר בכרסה מיד אמר לה אם תלד בן או בת, תמורת תשלום כלשהו, כמובן. ומיד, לפני עיני האישה המשתאות היה מוציא פנקס מכיסו, שואל לשמה, ורושם שם את המין ההפוך מזה שאמר לאישה. אם הגברת ילדה בת במקרה שהרב חזה בן ובאה אליו בטענות, הרב היה שולף את פנקסו ומראה לה את הרשום ליד שמה. וכמובן תמיד צדק. ואם ילדה בן, כפי שאמר לה, ממילא לא באה לבדוק מה רשום בפנקסו והייתה מהללת קבל עולם את חושיו הנבואיים. כך גם הפרשן יכול להגיד בחופשיות כל דעה, ככה וככה או ההפך. הכל הולך אצל מאזיניו שמוטי הסנטר.

האולפנים, בימים אלה, עמוסים בפרשנים. זו עונת הצייד שלהם ומיליוני חרדים מאימת המלחמה יושבים פעורי פה מול המסך ונהנים לשמוע דבר והיפוכו. זה מרגיע.

ועוד מעט בחירות. הפרשנים יפלו מהרגליים מרוב עבודה.