אתמול בלילה הלכתי לישון עם מחשבות שעברו דרך אירוע שנחקק אצלי בזכרון מ"חומת מגן". באחד הימים של המבצע סיירתי עם חיילים שלי בשכונה שיום קודם לכן פוצצנו בה בית שנחשד באחסון אמצעי לחימה. הבית היה אמנם נטוש אבל הקירות שלו היו צמודים לבתים צפופים ומאוכלסים אחרים בכפר. סרקנו את הבתים, אלה שהדיירים שלהם שמעו יום קודם את הדי הפיצוץ האדיר ממרחק של כמה מטרים. במהלך הסריקה בבתים ראיתי משפחות עם ילדים מבוהלים, תינוקות בוכים ואימהות מגוננות שלוחשות להם "אל תפחדו, אל תפחדו". אתמול בלילה נזכרתי באותו אירוע. הלכתי לישון עם מחשבה שהתגלגלה פחות או יותר בסדר הזה. חשבתי על החיילים שהולכים עכשיו בסדר תנועה בקור מקפיא אל תוך רצועת עזה. חשבתי על כל אותם מאות האלפים, ביניהם אימי, שהחיילים האלה הולכים להחזיר את השפיות לחיים שלהם. אחר כך התגנבו גם מחשבות על אלה מהצד השני של הגדר. על כל אותם מאות אלפים שהדי ההפצצות של חיל האויר כמה מאות או עשרות מטרים מהבתים שלהם, אלה שרוצים לחיות את חייהם בשקט, אותם תינוקות וילדים שהם לא "אוייב" ולא "החמאס". תוויות שקשה להבין מה ומי עומד מאחוריהן. בין השאר תינוקות וילדים שנולדו לתוך הזמן והמקום המאוד לא נכונים. כאלה שאין שום קשר בינם לבין ה"שלטון" שגילגל לפיתחם בעל כורחם את המציאות הזאת, שלטון שאליו ולשכמותו אמרה גולדה שיהיה איתם שלום כשהם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו. הילדים האלה בטח מבוהלים ומפוחדים, לא פחות מעמיתהם לחרדה ולפחד מהצד הישראלי של הגדר. דמיינתי את האמהות שלהם מחבקות אותם אחרי קולות הנפץ ואומרות "אל תפחדו, אל תפחדו".

המחשבה הזו שחורגת מ"עניי עירי" לא גורמת לי לחשוב שהמלחמה בעזה איננה צודקת ומחוייבת המציאות, ובכל זאת, היא צובעת אותה גם בגווניםשקל לשכוח אותם בתוך המציאות המורכבת הזאת.