איך פתאום הופעת סתם כך באמצע החיים. נפלתי קשות. רק חודש וחצי ושתי פרידות. לחצת לי על כל הכפתורים. עוררת בי סערות ורגשות. ועכשיו אני יושב, בוכה וכותב.

אולי לא הייתי מספיק חזק בשבילך. נתתי לחרדות ולדכאונות שלך להשתלט עלי. כשלא היינו ביחד זה היה נורא, כל הזמן תהיות "רוצה, או לא רוצה". האבסורד הוא שגם הביחד לא היה כל כך טוב. פעם את איתי אבל ברב המקרים לא. איפה את? מה את עושה עכשיו?

למה שיחקת איתי ככה. אחרי שבוע אמרת "נראה לי שנשאר רק ידידים" ואחרי שבוע שוב "אני רוצה אותך."

ואז בשבת האחרונה אחרי שבלינו את הלילה ביחד אמרת "אני לא אוכל אי פעם לאהוב אותך, אני לא רוצה לפגוע בך, אתה סוג של מציאה, אבל לא בשבילי". הלב שלי נקרע לגזרים אבל הייתה גם תחושת שחרור.

די לחרדות , די לחלומות הרעים,

אז למה אני לא מצליח להתגבר עליך. המחלה הקטנה והיפה שלי.

ביום שני חשבתי שזה כבר מאחורי ושזה נגמר. למה היית חייבת לומר שאת צריכה להחזיר לי את הספרים. את עדיין רוצה אותי? אני לא רוצה אותך. את מחלה. לא אושר, לא סיפוק, רק כאב הבאת לי לחיים. אבל אני עדיין רוצה אותך. כמו נרקומן שצריך את הסמים.

ומה אם היית כאן עכשיו? אני מת להכות אותך, לנשק אותך , להפשיט אותך , לשרוט אותך, לזיין אותך מכל הכיוונים. אבל את אף פעם לא תהיה שלי וגם לא של אף אחד רק של עצמך. אין ביחד איתך יש רק את.

פשוט בלעת אותי ואז הקאת ושוב בלעת ושוב הקאת. מחלה שלי.

קראתי באחד הפורטלים איך להתגבר על פרידה. הפסיכולוגית אמרה להכין רשימה של הדברים הטובים והדברים הרעים. ותראי היו הרבה יותר דברים רעים. אז למה אני לא מצליח להתגבר עליך? מחלה שלי.